עע"מ 7154/05 מלאטף פתאירגי נ. שר הפנים

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת מ. ארד) אשר דחתה את בקשת המערערת לאיחוד משפחות עם בעלה. בית המשפט קבע כי המערער אמנם החל בהליך המדורג להסדרת מעמדו בישראל, אך במהלך בחינת בקשת המערערים להארכת תוקף רשיון ישיבת הארעי שלו, הועלתה התנגדות מטעם גורמי הבטחון להמשך ישיבתו של המערער בארץ, ובעקבות כך הוחלט שלא לחדש את רשיון ישיבתו בארץ בשל טעמים בטחוניים ולהפסיק את ההליך המדורג שבו הוא היה נתון. בעתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים נבחן במעמד צד אחד החומר הבטחוני החסוי הקיים כנגד המערער, ובית המשפט קבע כי אכן נשקף סיכון לבטחון המדינה אם יותר לו להמשיך ולהתגורר בישראל. אי לכך, העתירה נדחתה ומכאן הערעור.

2.בערעורו, טוען המערער כי אין עילה טובה לקטיעת ההליך המדורג בו היה נתון, ואשר מכוחו אמור היה לרכוש מעמד בישראל. הוא נמצא בישראל מזה 11 שנים, ולדבריו, מעולם לא היה מעורב בפעילות פלילית או פעילות עויינת למדינת ישראל. מכל מקום, לא נתקיים בעניינו מבחן הודאות הקרובה לקיום סכנה ממשית לבטחון הציבור או המדינה אשר עוגן בהלכה הפסוקה, ונוכח זכות היסוד לקיום התא המשפחתי, יש לאפשר לו לסיים את תהליך ההתאזרחות ולהשאר בישראל בחיק משפחתו.

3.המדינה מתנגדת לקבלת הערעור ועומדת על טענתה כי אין להתיר את המשך שהייתו של המערער בארץ מסיבות בטחון.

4.ביום 2.2.95 הגישה המערערת בקשה לאיחוד משפחות עם המערער. ביום 13.5.97 נדחתה בקשת המערערים בנימוק שלא הוכיחו מרכז חיים בישראל. ביום 16.6.97 הוגש ערר על דחיית הבקשה. ביום 30.10.00 אושרה בקשת המערערים, והמערער זומן ללשכת מינהל האוכלוסין לצורך הסדרת מעמדו בהתאם להסדר המדורג. ביום 23.11.00 ניתן לו רשיון ישיבה ועבודה בישראל מסוג ב/1 שתוקפו לשנה. המערערים פנו לחידוש הרשיון רק ביום 4.12.01.

ביום 23.2.03, לאחר מהלכים שונים, הודיע המשיב כי יעניק למערער רשיון לישיבת ארעי בישראל מסוג א/5 לתקופה של שנה. ביום 18.5.04 הגישו המערערים בקשה נוספת לחידוש רשיון ישיבה בישראל. ביום 22.8.04, לאחר שגורמי הבטחון ומשטרת ישראל בחנו את הבקשה, הודיע המשיב בעקבות המלצת גורמים אלה לבטל את היתר הישיבה של המערער בישראל ואת ההליך המדורג בו היה משולב.

5.נתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, ובהסכמת ב"כ המערערים עיינו במעמד צד אחד בחומר חסוי. באנו לכלל דעה כי החומר הבטחוני הנוגע לעניינו של המערער אינו מותיר כל מוצא אחר מלבד קטיעת ההליך המדורג בו היה נתון, וביטול היתר השהייה שלו בישראל. תוצאה זו מתחייבת מטעמים של בטחון הציבור וטובת הכלל.

אכן, הזכות לאוטונומיה של המשפחה הינה זכות בעלת מעמד-על, שעוצמתה גדולה. כמו כן, יש לייחס משקל לעובדה כי המערער נמצא כבר כ-11 שנים בישראל והקים כאן משפחה, ושולב במהלך השנים למסגרת הליך מדורג לקראת קבלת מעמד בישראל – הליך אשר יצר בלבו ובלב בני משפחתו ציפייה כי יזכה למעמד קבע בישראל. אולם מנגד – מהחומר שהוצג בפנינו עולה בבירור כי נשקפת מהמערער סכנה בטחונית לשלום החברה ובטחון הציבור בישראל. סכנה זו לאינטרס הציבורי גוברת במשקלה על הציפיות שנבנו עם השנים בלב המערער ובני משפחתו. הסכנה בה מדובר היא ממשית ולא ניתן להתעלם ממנה. בנסיבות אלה, אינטרס הציבור לשמירת השלום והבטחון גובר על הציפיות האינדיבידואליות של המערער ובני משפחתו. לשר הפנים מוקנה שיקול דעת רחב בבואו להכריע בדבר הקניית מעמד לאדם בישראל. במסגרת שיקול הדעת כאמור, רשאי הוא להעדיף את שיקולי בטחון הציבור על פני ציפיות הפרט. כאשר הקניית מעמד בישראל כרוכה בסכנה לבטחון הציבור, ומקום שסכנה כזו נילמדת באורח מוסמך מחומר המצוי בידי רשויות הבטחון, כי אז ניתן ביסוס להחלטת הרשות המוסמכת, ואין מקום להתערב בה ולשנותה (השווה 4156/01 דימיטרוב נ' שר הפנים, פד"י נו(6) 289, 293; בג"צ 2527/03 סועאד אסעיד נ' משרד

הפנים , תק-על 2003(3) 2537, 2539).

לאור האמור, אין אנו רואים עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים.

הערעור נדחה.

בהסכמת המשיב, ינתן למערער פסק זמן של 30 ימים לצורך התארגנות עד לעזיבתו את הארץ, באופן שעליו לצאת את ישראל לא יאוחר מיום 3.11.05.