עע"מ 7163/11 סמר טהבוב חסרת נתינות נ. מדינת ישראל - שר הפנים

לפני בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור המורה למשיב להימנע מהרחקתה של המבקשת מישראל עד למתן החלטה אחרת בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט נ' סולברג).

1.

המבקשת הינה יתומה חסרת נתינות. היא נולדה בכווית בשנת 1988 לאב תושב האזור ולאם תושבת ישראל. למבקשת ארבעה אחים המתגוררים בעיר חברון. עד למות האם בשנת 1990 התגוררה המבקשת עם משפחתה בכווית. לאחר מות אימה עברה המבקשת להתגורר בבית סבתה בשועפאט, ושנתיים לאחר מכן עברה להתגורר בבית יתומים ברחוב סאלח א-דין בירושלים, בו התגוררה לסירוגין עד לשנת 2009. בפרקי זמן מסוימים במהלך חייה גרה המבקשת בחברון בבית דודה ובכפר בעזים שבאזור. בסוף שנת 2009 חזרה המבקשת להתגורר בבית סבתה בשועפאט שם היא מתגוררת עד היום הזה.

2.

ביום 11.5.08 הגישה המבקשת בקשה להסדרת מעמדה בישראל. בקשתה נדחתה על ידי המשיב וכך גם ערר שהגישה המבקשת על ההחלטה האמורה. המבקשת הגישה עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט סובל) נגד החלטת ועדת הערר, ובהסכמת הצדדים הוחלט שבקשתה לקבלת מעמד תועבר לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים (להלן: הוועדה ). בהתאם להחלטה זו דנה הוועדה בעניינה של המבקשת. הוועדה סקרה את עובדות המקרה ואת טענות המבקשת ובסופו של יום החליטה לדחות את הבקשה ליתן למבקשת מעמד בישראל משום שלא נמצאו טעמים הומניטאריים המצדיקים מתן מעמד למבקשת בישראל.

3.

המבקשת הגישה עתירה מנהלית נגד החלטת הוועדה. בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג) קיבל את העתירה בחלקה וקבע כי על הוועדה לדון ולהכריע בשנית בעניינה של המבקשת. בית המשפט נימק קביעתו בכך שהחלטת הוועדה בעניינה של המבקשת הייתה לא מנומקת ולא כללה דיון במכלול השיקולים הצריכים לעניין, ומשכך מצא כי בשלב זה לא ניתן לבחון את סבירותה. בית המשפט הורה לוועדה לשוב ולדון בבקשת המבקשת בתוך 90 יום. כן הורה בית המשפט למשיב שלא לפעול להרחקתה של המבקשת מישראל 30 יום מיום המצאת ההחלטה החדשה לבאת כוחה. יצוין כי המוקד להגנת הפרט הצטרף כעותר 2 לעתירה שהוגשה, והוא אף המערער 2 בערעור דנן.

4.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין וכן בקשה למתן צו ביניים המורה למשיב להימנע מהרחקתה מישראל, וזאת עד למיצוי ההליכים בערעור, היא הבקשה שבפני. בבקשה נטען כי המבקשת חשופה למעצר ולגירוש, כאשר בהיעדר נתינות אין כל מקום אליו ניתן לגרשה כחוק. על פי הבקשה, המבקשת מעוכבת על ידי כוחות הביטחון בדרכה ממקום למקום בעיר ירושלים ובשל כך ממעטת לצאת את פתח ביתה. עוד נכתב בבקשה כי חוסר הוודאות וסכנת המעצר פוגעים במבקשת פגיעה נפשית קשה. לעומת זאת, המבקשת סברה שמתן צו הביניים כמבוקש לא ייפגע בפעילותו התקינה של המינהל או בציבור, בהינתן שלא עומדת נגד המבקשת, לטענתה, כל מניעה פלילית או ביטחונית.

5.

בתגובת המשיב נטען תחילה כי יש לסווג את הבקשה כבקשה למתן סעד זמני בערעור ולא כבקשה למתן צו ביניים. לגופו של עניין, הביע המשיב תמיהה על עצם הגשת הערעור בנסיבות בהן בפסק הדין נקבע כי עניינה של המבקשת יוחזר לוועדה אשר הצטוותה לדון בו בשנית. משכך, טען המשיב, ככל שהמבקשת תבקש לערער על ההחלטה הנוספת שתתקבל בעניינה יהיה עליה להגיש עתירה חדשה לבית המשפט לעניינים מנהליים. המשיב הודיע כי בשל תקלה טרם נדונה בקשתה של המבקשת בשנית על ידי הוועדה, אך עידכן כי דיון כאמור יתקיים בקרוב. נוכח האמור ובהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי הודיע המשיב כי רשות האוכלוסין וההגירה אינה פועלת להרחקתה של המבקשת מישראל בשלב זה.

6.

בהסכמת הצדדים הוגשה תשובת המבקשת לתגובת המשיב. בתשובה הוסיפה המבקשת כי אין בידה החלטה שיפוטית המבהירה שהדיון בוועדה טרם התקיים ולמעשה כי בשלב זה אסור לגרשה מישראל, באופן המקשה עליה להתנהל מול כוחות הביטחון כשהיא נעה ברחבי העיר.

7.

טרם אדון בבקשה לגופה אציין כי נכון יותר לסווג את הבקשה דנן כבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור ולא כבקשה לצו ביניים כפי שנכתב בכותרת הבקשה. לבית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט לעניינים מנהליים נתונה הסמכות ליתן סעד זמני על החלטה שהיא נושא הערעור, כפי שמבוקש בבקשה שלפני, וזאת לפי סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000.

8

לגופו של עניין סבורה אני כי דין הבקשה להידחות. בנסיבות בהן קיימת החלטה שיפוטית האוסרת על הרחקתה של המבקשת מישראל כל עוד לא התקיים דיון בבקשתה, והמשיב הודיע בתגובתו שהוא פועל לפי החלטה זו, נראה כי מתייתר הצורך בבקשה שלפני. ככל שהדיון הנוסף בוועדה יסתיים בדחיית בקשתה של המבקשת להסדרת מעמדה בישראל, תוכל היא לפנות בבקשה נוספת לעיכוב הרחקתה מישראל עד להכרעה בערעור, ואז תידון בקשה זו לגופה. זאת, מבלי שאביע כל עמדה באשר להחלטה בבקשה נוספת כאמור.

לצד האמור, מובהר בזאת כי קביעת בית המשפט המחוזי האוסרת על נקיטת פעולה לגירושה של המבקשת מישראל אלא לאחר 30 ימים ממועד המצאת החלטת הוועדה לבאת כוחה, עומדת בעינה. כן רשמתי לפני את דברי המשיב לפיהם הוא מקיים את ההוראה דנן, כך שבשלב זה, וכל עוד לא דנה הוועדה בעניין, הוא אינו פועל להרחקת המבקשת מישראל.

הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.