עע"מ 7233/15 פנחס כהן נ. עיריית קרית מוצקין

1.הערעור שבכותרת מופנה כלפי החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה בה נדחתה התנגדות המערער לאישור הסדר פשרה אותו הגישו המשיבות במשותף במסגרת שני הליכים של תובענה ייצוגית שהוגשו נגד המשיבה 1 (האחד הוגש בידי המשיבה 2 ובמועד הגשת הסדר הפשרה היה מצוי בשלב שלאחר אישור התובענה כייצוגית; והשני הוגש בידי המשיבה 3 ובמועד הגשת ההסדר היה מצוי בשלב הבקשה לאישור התובענה כייצוגית).

בבקשה שבפניי עותרות שלוש המשיבות לסילוק הערעור על הסף. לטענתן ההחלטה עליה נסב ההליך כלל אינה "פסק דין" כי אם "החלטה אחרת", ועל כן לא נתונה למערער זכות ערעור עליה. המשיבות הדגישו כי במועד בו הוגש הערעור טרם אושר הסדר הפשרה וכי לבסוף שני ההליכים הופרדו - בתובענה שהגישה המשיבה 3 הוגשה בקשת הסתלקות ובתובענה שהגישה המשיבה 2 הוגשה בקשה מעודכנת לאישור הסדר פשרה, מונה בודק והבקשה לאישור הסדר פשרה עודה תלויה ועומדת.

המערער מתנגד לבקשה. לטענתו היות ובהחלטה בה נדחתה התנגדותו לאישור הסדר פשרה היה כדי לסיים את ההליך בכל הנוגע אליו, נתונה לו זכות ערעור על ההחלטה.

2.המערער הדגיש כאמור בתגובתו כי היחידה הדיונית הנוגעת אליו - התנגדות להסדר פשרה אותה הגיש לטענתו כחבר בקבוצה המיוצגת מכוח סעיף 18(ד) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות ) - הסתיימה, וכי משהסתיים הדיון הנוגע אליו יש לראות את ההחלטה כפסק דין. אכן במקרים מסוימים הכירה הפסיקה בכך שסיום "יחידה דיונית" מתוחמת הנוגעת ל"צד שלישי" להליך משפטי היא בבחינת פסק דין לגביו, הגם שההליך המשפטי בין הצדדים לו מוסיף להתנהל (ראו והשוו למשל ע"א 8481/14 אפרידר, החברה לפיתוח ישראל בע"מ נ' עו"ד אביב פריצקי

(26.2.2016) והאסמכתאות המובאות שם).

ואולם, דומני כי לא ניתן להחיל פסיקה זו בהקשר דנן בהתעלם מאופיו המיוחד של ההליך בו עסקינן - הליך של תובענה ייצוגית, ולאחר ששקלתי בדבר סבורני כי אופיו וטיבו של ההליך מצדיקים לקבוע כי לא נתונה זכות ערעור על החלטה בהתנגדות לאישור הסדר פשרה המוגשת מכוח סעיף 18(ד) לחוק תובענות ייצוגיות, עת ההליך טרם הסתיים.

אחד המאפיינים המרכזיים של הליך התובענה הייצוגית הוא שלמרות שזכויותיהם וחובותיהם של חברי הקבוצה המיוצגת נדונות בגדרו, הם נעדרים ככלל מאולם בית המשפט וההליך מנוהל בידי התובע המייצג (ראו רע"א 3973/10 שטרן נ'

Verifone Holdings, Inc . , פסקה 17 (2.4.2015) (להלן: עניין שטרן )). עם זאת, בצמתים מסוימים של ההליך ניתן מעמד, גם אם מסויג, לחברי הקבוצה. כך למשל הוראת סעיף 15 לחוק תובענות ייצוגיות קובעת כי בית המשפט רשאי להתיר לחבר קבוצה להשתתף בדיונים בתובענה ייצוגית או בבקשה לאישורה (כן ראו ערן טאוסיג "הערעור בתובענות ייצוגיות" בספרם של חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 677-678 (2012)). סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, אשר עניינו בקשה לאישור הסדר פשרה, מהווה אף הוא תחנה בה ניתן לחברי הקבוצה המיוצגת אפשרות ליטול חלק בהליך בדרך של הגשת התנגדות להסדר הפשרה. החוק עיגן אפשרות זו של חברי קבוצה להתנגד לאישור הסדר פשרה - בו יהיה כדי להכריע בזכויותיהם של כל חברי הקבוצה מבלי שנטלו חלק בעיצובו - על מנת להתגבר על "בעיית הנציג" ונוכח ניגוד העניינים העלול להיווצר בין חברי הקבוצה המיוצגת לבין התובע המייצג (ראו: רע"א 1644/15 גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ , פסקה 9 (27.5.2015); עניין שטרן , פסקה 18; גיל אוריון וזיו שוורץ "מנגנונים לפיקוח על מימושה של הפשרה בהליך הייצוגי" עלי משפט ט 147 (תשע"א)).

על רקע תכליות אלו ומעמדו של חבר הקבוצה במסגרת ההליך היצוגי, נראה בעיני כי אין מקום לראות בבקשה הדוחה התנגדות להסדר פשרה כהחלטה ביחידה דיונית מתוחמת הניתנת בעניינו של צד שלישי-זר להליך (אותה ראוי לסווג כפסק דין העומד על רגליו ביחסים שבין אותו צד שלישי לבין הצדדים להליך), אלא כהחלטת ביניים בהליך הייצוגי (וראו והשוו, בהקשר אחר, בש"א 6902/15 כן לזקן - לקידום זכויות הזקנים נ' עירית ירושלים (20.1.2016)).

עוד יוזכר כי עניין לנו בהחלטה הדוחה בקשה לאישור הסדר פשרה, אך הסדר הפשרה טרם אושר. במצב זה זכויותיו המהותיות של חבר הקבוצה המתנגד לאישור ההסדר לא נפגעו, וייתכן גם כי לא תפגענה כלל אם ההסדר לא יאושר בסופו של יום או ההליך יבוא לכלל סיום בדרך אחרת (כפי שאכן אירע בענייננו בתובענה הייצוגית שהגישה המשיבה 3). לפיכך שיקולי מדיניות ויעלות תומכים אף הם במסקנה כי עניין לנו בהחלטת ביניים בלבד.

הנה כי כן, החלטה הדוחה התנגדות לאישור הסדר פשרה, עת הסדר הפשרה טרם אושר, ראוי לסווג כ"החלטה אחרת".

3.חרף מסקנה זו אין מקום להורות במקרה דנן על מחיקת הערעור במלואו, כי אם על תיקונו בלבד, וזאת מהטעם הבא:

כפי שציינתי לעיל שני ההליכים היצוגיים אשר בגדרם הוגשה הבקשה לאישור הסדר פשרה הופרדו בערכאה קמא, כך שבהליך שהוגש על ידי המשיבה 2, הבקשה לאישור הסדר פשרה (מעודכן) תלויה ועומדת, ואילו ההליך שהגישה המשיבה 3 הסתיים עת בקשת ההסתלקות שהגישה התקבלה (לאחר הגשת הערעור דנן).

היות וההליך שהגישה המשיבה 3 הסתיים רשאים בעלי הדין - ובהם גם המערער שניתן לו מעמד במקטע מסוים של ההליך - להשיג במסגרת ערעור על פסק הדין על החלטות ביניים שהתקבלו בגדרה ואשר "נבלעו" בפסק הדין. אמנם בנוגע להליך זה, שהסתיים כאמור בהסתלקות המשיבה 3, אין עוד לכאורה רלבנטיות לטענות הנוגעות להתנגדות להסדר הפשרה גופו, אך המערער משיג בערעורו גם על ההוצאות בהן חויב בהחלטה דנן, ובעניין זה סבורני כי אכן נתונה לו זכות ערעור. אעיר כי לא נעלם מעיני שזכות זו התגבשה לאחר הגשת ההליך הערעורי דנן, אך בנסיבות שנוצרו איני מוצאת תוחלת להורות על מחיקת ההליך ועל הגשת ערעור חדש.

לעומת זאת ומשההליך הייצוגי שיזמה המשיבה 2 עודו תלוי ועומד, לא נתונה למערער זכות ערעור על ההחלטה ככל שהיא נוגעת אליה (ויצוין כי הערעור הוגש לאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור ולא התבקשה, ולו לחלופין, ארכה להגשת בקשת רשות ערעור).

תוצאה זו אליה הגעתי נובעת מן הנסיבות הייחודיות דנן, עת ניתנה החלטת ביניים אחת הנוגעת לשני הליכים יצוגיים שונים אשר האחד בא אל סיומו (וחלק ההחלטה הנוגע להליך זה "נבלע" בהחלטה המסיימת) אך השני טרם בא אל סיומו.

סיכומם של דברים - ההחלטה עליה נסב ההליך היא "החלטה אחרת". ההליך הייצוגי שיזמה המשיבה 3 בא אל סיומו ומשכך חלק ההחלטה הנוגע למשיבה 3 "נבלע" בפסק הדין והמערער רשאי להשיג עליה בזכות (נראה כי החלק שנותר רלבנטי הוא סוגיית ההוצאות בלבד). לעומת זאת ההליך הייצוגי שיזמה המשיבה 2 תלוי ועומד ומשכך לא נתונה למערער זכות ערעור בשלב זה על ההחלטה ככל שטענותיו מופנות כלפי המשיבה 2.

המערער יגיש בתוך עשרה ימים מעת המצאת החלטה זו לידיו הודעת ערעור מתוקנת בהתאם לאמור לעיל.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

ההחלטה תתויק בתיקי השופטים.