עע"מ 7536/08 דן יבגניה נ. מדינת ישראל-משרד הפנים

המערערות הינן אם ובת. המערערת 1 הינה אזרחית ישראל ומתגוררת בה. המערערת 2 הינה אזרחית בלרוסיה, ילידת 1949. החל משנת 2001 נכנסה העותרת 2 לישראל כתיירת לפרקי זמן קצובים, כאשר המועד האחרון בו נכנסה לישראל הינו אפריל 2006, ובהתאם פגה אשרת השהייה שלה בארץ באפריל 2007. בחודש אוקטובר 2007 פנתה העותרת 2 למשיב לקבלת מעמד בישראל על פי נוהל "הורה קשיש" בקשתה זו סורבה הואיל ואין היא עומדת בתנאי הנוהל. על דחיית בקשה זו עתרו העותרת 2 ושתי בנותיה לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 1466/08).

בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד סגנית הנשיא א' קובו ), דחה ביום 30.6.6.2008 את העתירה, בקבעו כי המערערת 2 אינה עונה על תנאי הנוהל לענין גילה, נוהל שהוא לכשעצמו חריג המבוסס על שיקולים הומניטאריים. עוד ציין בית המשפט כי העותרת 2 פעלה בחוסר ניקיון כפיים, לאחר שפנייתה למשיב לקבלת מעמד, ובוודאי פנייתה לבית המשפט, נעשו רק לאחר שכבר תמה אשרת שהייתה בישראל. בשולי פסק דינו קבע בית המשפט כי על המערערת 2 לעזוב את ישראל בתוך 14 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המערערות ערעור לבית משפט זה ובמסגרתו הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, וזאת עד למתן פסק דין בערעור. לטענת המערערות, סיכוייהן בערעור הינם טובים, וברור כי אם תגורש המערערת 2 מישראל בלא שיישמע ערעורה יסוכל הליך הערעור.

מנגד, מתנגד המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע ומבקש לדחותה. לטענתו, המערערת 2 ממשיכה לעשות דין לעצמה, משלא קיימה את הוראתו המפורשת של בית המשפט לצאת את הארץ בתוך 14 ימים, מבלי שתגיש בקשה לעיכוב ביצוע בתקופה זו. לגופו של ענין טוען המשיב כי אין כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומסיבה זו דין הבקשה להידחות.

לאחר עיון בבקשה, בערעור המצורף לה ובתגובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

יש לציין כי למעשה הסעד המתבקש על ידי המערערות בבקשה זו הינו צו מניעה זמני למניעת גירושה של המערערת 2 מישראל עד להכרעה בערעור. השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק דין בעתירה מינהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי, לפיהם הכלל הרחב הינו כי הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. לפיכך, נקבע בפסיקה כי על מבקש הסעד להראות כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו עע"מ 8759/06 רג'א נ' הוועדה מהקומית לתכנון ובניה – גבעת אלוני (לא פורסם, 13.11.2006)).

באשר לעניינן של המערערות, ומבלי לקבוע מסמרות בענין, הרי שלא שוכנעתי כי סיכויי הערעור ממשיים ומשכך אין מקום לקבל את הבקשה למתן סעד זמני. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין עניינה של המערערת 2 נכנס לגדרי נוהל "הורה קשיש", המשמש את המשיב כחריג הומניטארי למדיניותו שלא להעניק מעמד לנתינים זרים בישראל. בין התנאים הקבועים לחריג זה הינם היותו של הפונה מעל גיל 60, ואילו המערערת 2 פנתה בהיותה בת 58 בלבד. יתרה מכן, כפי שמציין בית המשפט המחוזי, אשרת השהייה של המערערת 2 בישראל פגה בחודש אפריל 2007, ומאז נמצאת היא בישראל שלא כדין. אם לא די בכך, המערערת 2 פונה בבקשתה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי לאחר שחלפו 14 הימים שנקבעו בו ליציאתה מהארץ. מכל אלו עולה, כי על פניו אין ממש בערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית. החלטתי מיום 2.9.2008, בה ניתן צו ארעי למניעת הרחקתה של המערערת 2 מישראל, מבוטלת בזאת.

בנסיבות הענין, איני עושה בשלב זה צו להוצאות.