עע"מ 7986/06 דורי דרורי נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה יזרעאלים

השופט א' גרוניס:

1.ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 27.7.06 (כבוד השופט ה' ח'טיב). המערערים עתרו לסעדים שונים שעיקרם, ביטול היתר שניתן למגרש כדורסל הסמוך לביתם, לטענתם שלא כדין ובניגוד לתוכנית המתאר הקיימת, והפסקת השימוש וכן פינוי של אתר פסולת שפעל בסמוך לביתם ללא היתר. בית המשפט המחוזי דחה את עתירת המערערים בכל הקשור למגרש הכדורסל, הן בשל איחור ושיהוי בהגשת העתירה והן לגופן של הטענות. נקבע, כי אין פסול בהיתר שניתן להקמתו של מגרש הספורט, אף שממוקם הוא בשטח שיעודו שטח ציבורי פתוח. לעניין אתר הפסולת קיבל בית המשפט את העתירה במובן זה שהורה למשיבים 4-3 לסגור את אתר הפסולת, למנוע גישה אליו ולפנותו. כן הורה בית המשפט למשיבות 4-3 לפעול להכשרת אתר פסולת חלופי. בערעור לפנינו מלינים המערערים על דחיית עתירתם בכל הקשור למגרש הכדורסל ועל הימנעות בית המשפט המחוזי מליתן צו בעניין אתר הפסולת גם למשיבים 2-1.

2.המערערים רכשו בית ביישוב אחוזת ברק, ככל הנראה במרץ 2001. באוגוסט אותה שנה עברו הם להתגורר בבית. היתר הבניה למגרש הכדורסל ניתן עוד ביום 1.3.99. נראה, כי אין מחלוקת שמגרש הכדורסל היה בנוי ופעיל כבר בחודש מרץ 2001. עם זאת נראה גם שמוסכם כי היקף הפעילות במגרש גדל עם השנים, לאור התפתחות היישוב ואכלוסו. במגרש מתקיימת פעילות ענפה לאורך כל שעות היום והערב, לרבות חוגי ספורט. העותרים העלו בפני בית המשפט המחוזי וחוזרים ומעלים לפנינו טענות מטענות שונות לעניין פרשנותה של תוכנית המתאר והאפשרות להקים מגרש ספורט על שטח המוגדר כשטח ציבורי פתוח. לאור התוצאה אליה הגענו אין לנו הצורך להידרש לטענות אלו. במהלך הדיון בפנינו הבהרנו לצדדים, כי מן הראוי שתושג הסכמה כוללת באשר לשעות הפעילות של מגרש הספורט. למרבה הצער, לא הגיעו הצדדים לפיתרון מלא ומוסכם. לא נותר אלא ליתן פסק דין. עם זאת, רשמנו לפנינו את התחייבותו של המשיב 4, כי בין השעות

ל - לא יתקיימו פעולות יזומות מצידו במגרש.

3.מבחינת נסיבות העניין עולה, כי צדק בית המשפט המחוזי לכשקבע שדין העתירה להידחות בשל איחור ושיהוי שנפלו בהגשתה. עתירת המערערים לבית המשפט המחוזי הוגשה רק ביום 5.9.05, קרי, כארבע שנים לאחר שעברו להתגורר בישוב וכשש שנים לאחר מתן היתר הבניה למגרש הכדורסל. בנסיבות אלו, אין מנוס מן המסקנה שהגשת העתירה אינה עומדת במסגרת הזמנים הקבועה בתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קרי, 45 ימים מיום שנודע לעותר על ההחלטה. אין ספק, כי לכל המאוחר ידעו המערערים על קיום מגרש הכדורסל מיום שעברו לביתם ביישוב. לא ניתן לקבל את טענתם, כי לא ידעו עד למועד מאוחר יותר שנתקבלה החלטה ליתן היתר להקמת המגרש, מקום שלא טרחו הם לברר את העניין.

4.עם זאת, משקבענו כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שהיה מקום לדחות את העתירה בשל האיחור והשיהוי שחלו בהגשתה, דומה כי לא היה מקום להמשיך ולהכריע בטענות גופן. נראה לנו, כי התוצאה הראויה בהליך זה הינה לדחות את הערעור בשל השיהוי, ללא צורך להידרש ליתר הטענות שהעלו הצדדים. על פני הדברים נראה, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים מצויה בשעות הפעילות של מגרש הספורט ומידת ההפרעה שהפעילות בו גורמת למערערים. הערכאה המוסמכת לדון בטענות ממין אלה הינה בית משפט השלום, במסגרת תובענה בה יוכלו המערערים לעתור לסעדים של צו מניעה ופיצויים (בגבול סמכותו של בית משפט השלום), מכוח עילה או עילות שבתחום המשפט הפרטי. נציין, כי יתכן ובמסגרת זו ייזקק בית משפט השלום להכריע בטענות אותן העלו המערערים לעניין הסתירה בין ההיתר לתוכנית המתאר והפרת חובה חקוקה, במסגרת של "תקיפה עקיפה", מתוקף סמכותו על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לאור קביעתנו, כי לא נדרשה הכרעה בשאלות אלו על מנת לדחות את העתירה שהגישו המערערים לבית משפט קמא, לא יהא בית משפט השלום, ככל שיידרש לסוגיה, כפוף לקביעותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים בסוגיות אלו. לעניין טענות העותרים בהקשר לאתר הפסולת, דומה כי הערעור בעניין זה התייתר, לאור כך שהשימוש באתר הופסק. אם למערערים יש טענות באשר לאי קיום פסק הדין בעניין אתר הפסולת, הרי אין מקומן בגדרו של הערעור דנא.

5.משכך, הערעור נדחה. פתוחה הדרך בפני המערערים לפנות לבית משפט השלום כאמור. אולם נחזור ונאמר, כי מוטב להם לצדדים שיגיעו לפשרה מוסכמת ומלאה לעניין שעות הפעילות של מגרש הספורט ויסיימו בכך את הפרשה. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.