עע"מ 8130/02 הייב חנאן ממדוח נ. מינהל קרקעי ישראל

מבוא

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' סגן הנשיא מ' בן-דוד) מיום 29.7.02, בו נדחתה תביעת המבקשים להצהיר על בטלותו של מכרז אשר פרסם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), ולפיו זכו משיבים 3 ו-4 במגרש ת/4 בכפר טובה-זנגרייה (להלן: "המגרש"). כן נדחתה תביעת המבקשים להכריז עליהם כמי שזכו באותו מגרש.

רקע עובדתי

2.מנהל מקרקעי ישראל בשיתוף משרד השיכון והמועצה המקומית טובה-זנגרייה, פתחו בהליך של שיווק 48 מגרשים לבנייה עצמית, בדרך של מכרז. בין אותם מגרשים נכלל המגרש ת/4 נשוא הבקשה דנן. בין אלה אשר הגישו הצעותיהם למכרז, היו המבקשים והמשיבים 3 ו-4, כולם תושבי הכפר טובה. המכרז התבצע בדרך של הגרלה אשר התקיימה ביום 23.01.02, ובסופה הוכרזו משיבים 3 ו-4 כזוכים במגרש בו חפצו גם המבקשים.

בתאריך 14.3.02, פנו המערערים בעתירה מנהלית לבית המשפט קמא, בה ביקשו להצהיר על בטלות המכרז, ביטול זכייתם של המשיבים 3 ו-4 במגרש, והכרזה עליהם כמי שזכו בו. המבקשים טענו בפני בית משפט קמא, כי הואיל והמגרש גובל במגרשים של בני משפחתם, הובטח להם כי המגרש יינתן להם ללא מכרז, ולפיכך סברו כי השתתפותם במכרז היא למראית עין בלבד (ממש כך!), ולמעשה זכייתם מובטחת מראש. עוד תקפו המבקשים את דרך ניהול המכרז, וטענו כי ההגרלה בוצעה שלא כדין.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.בית משפט קמא, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, החליט בסופו של יום לדחות את העתירה. הוא קבע כי העתירה לוקה בשיהוי, אך הוא לא הסתפק בכך ודחה את טענות המבקשים גם לגופן. נקבע כי המבקשים לא השכילו להוכיח שניתנה להם הבטחה להקצות להם את המגרש ללא מכרז, וכי נפלו פגמים בעריכת המכרז ובדרך ביצועו. בית המשפט אף דחה את טענת המבקשים לעניין ביצוע המכרז בדרך של הגרלה.

על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה, ויחד עימו את הבקשה דנן לעיכוב ביצוע. את בקשתם לעיכוב הביצוע הם סומכים על שני טעמים: האחד , להשקפתם, סיכוייהם לזכות בערעור טובים; השני , עיכוב הביצוע אינו כרוך בגרימת נזק למשיבים, ומאידך, אם פסק הדין יבוצע ייגרם להם נזק בלתי הפיך, הואיל והמשיבים עלולים לבצע העברה של זכויות בלשכת רישום המקרקעין, או לבנות על המגרש, כך שיקשה להחזיר את המצב לקדמותו אם תצלח דרכם של המבקשים בערעור.

המשיבים מתנגדים לבקשה.

דיון

4.על אף כותרתה, "בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין", במהותה, הבקשה שבפנינו הינה בקשה למתן צו מניעה זמני במהלך הערעור, בו יורה בית המשפט למינהל מקרקעי ישראל להימנע ממסירת החזקה במגרש למשיבים 3 ו-4. כידוע, הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא בנקל תושיט סעד זמני מקום שברורה של תביעה הסתיים בפסק דין של הערכאה הדיונית. לפיכך, על המבקש סעד זמני בשלב זה להראות כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, כי הסעד לו הוא עותר נועד לשמר מצב קיים, וכי במידה ובקשתו לא תיענה ייגרם לו נזק לאו-בר-תיקון העלול לסכל הלכה למעשה את הליך הערעור.

בעניינה של הבקשה שבפני, ולא בלי היסוס, החלטתי להיעתר לה. לא נעלמה מעיני העובדה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס, בעיקרו, על ממצאים שבעובדה, וככזה הוא מציב בפני המבקשים משוכה גבוהה בשלב הערעור. יחד עם זאת, השתכנעתי כי מסירת המגרש בשלב זה למשיבים 3 ו-4, עלולה ליצור מצב בלתי הפיך אשר יסכל מראש את הליך הערעור. יתר על כן, המגרש שבמחלוקת גובל בבתי מגורים של משפחת המבקשים, ונראה כי בנסיבות אלו טוב ייעשה אם תינתן למבקשים האפשרות למצות את ההליכים העומדים לרשותם עד תום.

לאור זאת, אני נעתר לבקשה, אולם עיכוב ביצועו של פסק הדין מותנה בכך שהמבקשים יפקידו, בבית המשפט, תוך 7 ימים, סכום של 100,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית צמודה ובלתי מוגבלת בזמן, להבטחת נזקיהם של המשיבים 3 ו-4.

אין צו להוצאות.