עע"מ 8159/08 רחמאת עבד אלרחים כבהה נ. משרד הפנים

זוהי בקשה למתן סעד זמני לפיו יימנעו המשיבים מהרחקתה של המבקשת מישראל ויאריכו את תוקף אשרת השהייה שלה עד למתן פסק דין בערעור שהגישה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט ר' שפירא).

1.

המבקשת, ילידת שנת 1957 ותושבת האזור, נישאה בשנת 1996 לאזרח ישראל. בשנת 1998 אושרה בקשת הבעל לאיחוד משפחות והמבקשת החלה בהליך המדורג במסגרתו קיבלה אשרת שהייה מסוג א/5 שתוקפה הוארך עד ליום 6.11.2005. ביום 2.10.2005 פנתה המבקשת אל המשיב 1 בבקשה להאריך את תוקף האשרה ונתבקשה להמציא מסמכים להוכחת מרכז חיים בישראל. ביום 24.11.2005 נפטר בעלה של המבקשת וביום 13.12.2005 נמסר לה כי נוכח פטירת הבעל מופסק ההליך המדורג. כשנתיים לאחר מכן הגישה המבקשת בקשה להארכת אשרת הישיבה שלה, אך הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים דחתה את הבקשה בהעדר טעמים הומניטאריים מיוחדים. עקב כך הגישה המבקשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה. בפסק דינו מיום 20.7.2008 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את העתירה לגופה לאחר שדחה את בקשת העותרת לעכב את הדיון בה עד למתן פסק דין בעתירות התלויות ועומדות בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בעניין מעמדם של בני זוג של אזרחים ישראלים שהיו בעיצומו של הליך מדורג בעת שבן הזוג הישראלי הלך לעולמו (בג"ץ 4711/02 ואח'). בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי דין העתירה להידחות בשל העדר ניקיון כפיים מצד המבקשת ששהתה בישראל שלא כדין במשך כשנתיים לאחר פטירת בעלה ולא גילתה זאת

בעתירה. עוד קבע בית המשפט כי החלטת המשיב 1 אינה חורגת ממתחם הסבירות במידה המצדיקה את התערבותו, בהדגישו כי למבקשת ולמנוח אין ילדים משותפים ומשכך היא אינה עומדת בתנאים של המשך ההליך המדורג. בית משפט קמא דחה, אפוא, את העתירה והורה למבקשת לצאת את ישראל בתוך תשעים ימים.

2.

על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה ועימו הבקשה שבפניי למתן סעד זמני. לטענת המבקשת, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים שכן החלטת המשיבים לוקה בחוסר סבירות קיצוני ובשרירות. עוד היא טוענת כי נוכח שהותה הממושכת בישראל - מזה כעשר שנים – קמה זכותה לקבל מעמד של קבע ואין לפגוע בזכותה זו בשל מות בעלה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי היא ובעלה המנוח הקימו בישראל תא משפחתי למופת וכי כל ילדיו של המנוח, נכדיו ובני משפחותיהם רואים בה אם וסבתא, מקיימים עימה קשרים הדוקים ומעוניינים כי תמשיך להתגורר עימם כפי שהבטיחו למנוח. עוד היא מדגישה כי התנתקה זה מכבר מקרובי משפחתה המתגוררים באזור וכי לא יהיה לה היכן להתגורר שם. כמו כן מלינה המבקשת על כך שלא ניתנה לה הזדמנות להשמיע את טענותיה טרם קבלת החלטתה של הוועדה הבינמשרדית וכן על כך שההחלטה שהתקבלה אינה מנומקת. המבקשת מוסיפה וטוענת כי ההחלטה שתינתן בבג"ץ 4711/02 ואח' תשפיע עליה ישירות ומשכך יש להורות על עיכוב הרחקתה עד למתן פסק דין בעתירות. לבסוף היא טוענת כי הרחקתה מישראל תגרום לה נזק חמור ובלתי הפיך עד כדי סכנת חיים, נוכח גילה המתקדם והיותה חסרת כל הנתמכת על-ידי בני משפחתה בישראל.

3.

המשיבים, מצידם, מתנגדים לבקשה וטוענים כי סיכויי הערעור נמוכים. לטענתם, עניינה של המערערת נדון בפני הוועדה הבינמשרדית בהתאם לנוהל החל במקרים בהם פקע קשר הנישואין עקב פטירת האזרח הישראלי טרם שניתן למבקש מעמד של קבע והוועדה דחתה את הבקשה מן הטעם שלמבקשת ולבעלה המנוח אין ילדים משותפים ומשפחתה מתגוררת באזור. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיבים, אין כל עילה להתערב בפסק הדין. כמו כן טוענים המשיבים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם נוכח התנהלותה של המבקשת ששהתה בישראל באופן בלתי חוקי למעלה משנתיים, התנהלות המקימה חשש כי אם יידחה ערעורה היא תימנע מלצאת את ישראל. לבסוף טוענים המשיבים כי דחיית הבקשה לא תיצור מצב בלתי הפיך שכן ככל שהערעור יתקבל תוכל המבקשת לשוב לישראל ללא כל קושי.

4.

כידוע, העותר לסעד זמני בתקופת הערעור נדרש להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו: עע"ם 5451/07 עבאסי נ' הלשכה האזורית למנהל האוכלוסין - ירושלים (טרם פורסם, 18.9.2007); עע"ם 3692/08 קדאלי נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 14.5.2008)). במקרה שלפנינו, סוגיית המשך ההליך המדורג מקום שבו נפטר בן הזוג הישראלי תלויה ועומדת בפני בית המשפט הגבוה לצדק. במסגרת זו נבחן הנוהל שעניינו בני זוג ללא ילדים לרבות הקריטריון לגבי מרכז חיים והזיקה לישראל לעומת הזיקה למדינה הזרה. נוכח העובדה שלהכרעה בעתירות אלה עשויה להיות השפעה על סיכויי הערעור וכן נוכח טענותיה של המבקשת בדבר ניתוק קשריה עם בני משפחתה שבאזור, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפנינו דין הבקשה להתקבל.

אשר על כן, הצו הארעי שניתן ביום 26.9.2008 יעמוד בעינו עד מתן החלטה אחרת. המזכירות תיקבע את הערעור לשמיעה לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ 4711/02 ואח'.

אין צו להוצאות.