עע"מ 8206/04 פייסל מדדל נ. משרד הפנים

השופט א' א' לוי:

העותר, אזרח סומליה, נכנס לישראל בחודש ינואר 1999 מכוח אשרת כניסה שתוקפה פג בחודש ינואר 2002. מאז, ועד למעצרו ביום 13.4.02, שהה העותר בישראל שלא כדין. נראה כי מעצרו של העותר היה בדרך מקרה, והוא התרחש שעה שהעותר נשמע אומר, כשהסב בבית קפה, כי הוא מוכן להיות "שהיד", להתפוצץ ולהרוג יהודים.

בעקבות מעצרו הוחלט על גירושו של העותר מהארץ, ומאז הוא מוחזק במשמורת. סיבת השיהוי בגירוש נעוצה בטענת העותר כי נשקפת סכנה ממשית לחייו אם יוחזר לסומליה, וזאת על רקע פעילותו שם טרם עזב את אותה מדינה.

על רקע זה פנה העותר לאו"ם לצורך קבלתו של מעמד פליט, אולם בקשתו נדחתה. גם ערעור שהגיש העותר כנגד אותה החלטה נדחה, וכך היה גם גורלה של עתירה קודמת אשר נדונה בפני בית משפט קמא (עת"מ 150015/03). במסגרת אותו הליך חיוו גורמי הביטחון את דעתם כי העותר מהווה גם סיכון ביטחוני. פסק-הדין באותה עתירה ניתן ביום 6.1.04, ולא חלפו אלא חודשיים בלבד עד שהעותר שב והגיש את העתירה הנוכחית לבית המשפט לעניינים מנהליים. גם הפעם הוא ביקש למנוע את גירושו לסומליה, ולחלופין עתר לאפשר לו להשתחרר מהמשמורת בה הוא נתון עד אשר תתקבל החלטה בבקשתו לקבלת מעמד באוסטרליה.

דינה של עתירה זו היה כקודמתה, והשופטת המלומדת הוסיפה כי מאז ניתן פסק הדין בעתירה הקודמת "לא חל כל שינוי נסיבות, שיש בו כדי להצדיק את שחרורו של העותר ממעצר. עצם העובדה שהעותר פנה לאוסטרליה, כדי לקבל מעמד של פליט בה אינה מהווה שינוי נסיבות ביחס לעצם היותו סיכון ביטחוני, שהוא הגורם המכריע לעניין החזקתו במשמורת".

בערעור שבפנינו חוזר העותר על בקשתו לשחררו, תוך הדגשה כי נמצא גם מי שמוכן לקלוט אותו (קיבוץ מעגן מיכאל).

לא ראינו מקום לקבלת הערעור. אכן, החזקתו של המערער במשמורת נמשכת זמן רב, רב מדי, אולם בידי המערער היה המפתח להביא להפסקתו של מצב זה, לו רק שיתף פעולה עם גורמי ההגירה. בנסיבות אלו, ולנוכח הנימוקים בהם נקב בית המשפט לעניינים מנהליים ואלה המפורטים גם בתגובת המשיב, לא מצאנו כי בפסק-דינה של הערכאה הראשונה נפל פגם כלשהו המקים עילה להתערבותה של ערכאת הערעור.

הערעור נדחה.