עע"מ 8234/20 הממונה על שוק ההון וביטוח חסכון נ. דוד רווה

1.

המשיב עתר ביום 6.9.2020 לבית המשפט לעניינים מנהליים כלפי החלטת המערערים להתלות את רישיונו לעסוק כסוכן לביטוח פנסיוני לשמונה שנים, החלטה שהתקבלה נוכח הגשת כתב אישום פלילי נגד המשיב ופתיחת הליכי פשיטת רגל בעניינו. בצד העתירה הגיש המשיב בקשה לצווי ביניים ולקיום דיון דחוף. ביום 24.9.2020 התקיים דיון בפני בית המשפט וביום 29.9.2020 ניתנה ההחלטה נשוא הערעור, שבה הורה בית המשפט לעניינים מנהליים כי יושב למשיב רישיונו, אם כי ככל שתתקבל החלטה שיפוטית רלוונטית בעניינו, יהיה המערער 1 רשאי לשקול את הנושא מחדש.

2.

המערערים הגישו ערעור זה ביום 25.11.2020 ועמו בקשה לקיום דיון דחוף. הדיון קבוע ליום 23.2.2021 וסיכומי הצדדים הוגשו בהתאם להחלטה מיום 17.12.2020. כשבוע לפני המועד להגשת סיכומיו, הגיש המשיב את הבקשה דנן, למחיקתו של הערעור על הסף. לטענת המשיב, החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים מהווה "החלטה אחרת" שניתנה במסגרת בקשה למתן צו ביניים. לטענת המשיב, כותרת המסמך היא "החלטה" ובית המשפט קמא חזר על מונח זה מספר פעמים לאורך החלטתו; בית המשפט קמא לא ציין כי נתונה זכות ערעור תוך 45 ימים; לא פסק הוצאות והותיר את ההליכים בין הצדדים פתוחים. לדבריו, בית המשפט קמא בחר בקפידה מונחים המצביעים על "זמניות" ו"היעדר סופיות", כגון שרישיונו של המשיב יושב "לעת הזאת". עוד נטען, כי בית המשפט הסתמך על החלטות הנוגעות לצווי ביניים וסעדים זמניים. לדברי המשיב, הוא לא קיבל את הסעד המלא שביקש, קרי, ביטול שלילת רישיונו למשך שמונה שנים, אלא רק את הסעד המבוקש בצו הביניים, ובית המשפט לא הכריע בטענה בדבר חוסר סבירותה של החלטת המערערים לשלול את רישיונו. לבסוף, טוען המשיב, כי המערערים לא פנו לבית המשפט קמא להבהיר את החלטתו ולא ביקשו עיכוב ביצוע, כפי שהיו עושים לו מדובר היה בפסק דין סופי.

3.

עמדת המערערים היא, כי הן במישור הדיוני והן במישור המהותי, מדובר ב"פסק דין" שהכריע בעתירה לגופה וקיבל אותה, ולכן על אף הכותרת "החלטה", מדובר בפסק דין לכל דבר ועניין. המערערים מדגישים, כי לבקשתם קבע בית המשפט קמא כי הדיון שהתקיים יהיה בעתירה לגופה (החלטה מיום 23.9.2020). המשיב העלה בתחילת הדיון את הטענה כי הדיון הוא בבקשה לצו ביניים בלבד, אולם בהחלטה שניתנה בסוף הדיון נקבע כי "פסק הדין יישלח לצדדים בדואר". כמו כן, בסופה של ההחלטה נשוא הערעור נקבע: "מהטעמים דלעיל, תתקבל העתירה ; אין צו להוצאות" [ההדגשה הוספה – ד.ל. ]. אשר על כן, טוענים המערערים, כי מבחינה דיונית ידעו הצדדים כי טענות הצדדים מוצו עובר לדיון ובמהלכו וכי אין כל שלב דיוני נוסף. התיק מופיע במערכת "נט-המשפט" כסגור. גם מהותית, נקבע בהחלטה כי העתירה התקבלה, והמשיב למעשה קיבל את הסעד שהתבקש בעתירתו, תוך שנקבע כי המערער 1 יוכל להחליט מחדש בעניינו של המשיב, עם תום ההליכים המשפטיים האחרים שבעניינו.

4.

כלל ידוע הוא כי כותרת ההחלטה – "פסק דין" או "החלטה" – אינה מעלה ואינה מורידה בשאלת הזכות לערער, וסיווגה של ההחלטה ייקבע בהתאם למבחנים המקובלים בעניין זה (חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 100 (מהדורה שלישית, 2012)). ההחלטה תסווג כ"פסק דין" כאשר בעקבותיה הסתיים הדיון בעניין, נקבעו לחלוטין זכויות הצדדים ולא נותר עוד לעשות דבר באשר לבירור המחלוקת ( שם , עמ' 102). המבחן הוא "מבחן הסופיות" כשמבחן העזר הוא "מבחן הסעד" (ראו למשל: ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354 (1997); ע"א 6495/14 קסלמן וקסלמן נ' מסלם (27.11.2014)).

5.

בענייננו, מבחן הסעד מגלה כי בעתירתו ביקש המשיב "לבטל את החלטת ה[מערער] לשלול את רישיונו של ה[משיב] לעת הזו שכן טרם בשלה העת וטרם הונחו בפניו מכלול השיקולים הרלוונטיים להכרעה..." (סעיף 69 לעתירה) וכן "להורות כי בשל הפגיעה הקשה בחופש העיסוק ובשל חוסר סבירות בהחלטת [מערער 1], היא תבוטל ותישקל מחדש עם שינוי נסיבות ו/או סיום ההליכים המשפטיים" (סעיף 71 לעתירה). זהו בדיוק הסעד שניתן לעותר בהחלטה נשוא הערעור, ובלשונו של בית המשפט קמא: "הגם שלעת הזאת יושב לעותר רשיונו, מיום בו תתקבל לחובתו החלטה שיפוטית רלוונטית, אם וככל שתתקבל, יהא המשיב 1 מוסמך לשקול בנושא מחדש". ההחלטה סיימה את ההליך בבית המשפט קמא. נקבע בה, כי אם תתקבל החלטה שיפוטית רלוונטית, יהיו רשאים המערערים לקבל החלטה חדשה בעניינו של המשיב. ברי כי טענות – ככל שתהיינה למשיב – כלפי החלטה חדשה כאמור, תתבררנה בהליך נפרד וחדש. כן הוסיף בית המשפט קמא, כי "מהטעמים דלעיל, תתקבל העתירה ". הנה כי כן, מבחינה מהותית, העתירה התקבלה. הסעד שהתבקש – ביטול ההחלטה של המערערים לשלול את רישיונו של המשיב כל עוד לא התקבלה החלטה שיפוטית רלוונטית בעניינו – התקבל במלואו.

לכך יש להוסיף את כל הטעמים הדיוניים שעליהם הצביעו המערערים: העובדה שבית המשפט קמא קבע כי הדיון יתקיים גם בעתירה לגופה (חרף עמדת המשיב); ההחלטה בסוף הדיון שלפיה "פסק הדין יישלח לצדדים בדואר"; התיק מופיע ב"נט-המשפט" כסגור. המסקנה היא כי מדובר ב"פסק דין" על אף הכותרת "החלטה", והערעור עליו הוא בזכות.

6.

הבקשה נדחית, אפוא. המשיב יישא בהוצאות המערערים בסך 1,000 ש"ח.