עע"מ 8283/11 מהא רפיק עלי חסן אלדר נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים

לפניי בקשה לסעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בתיק עת"מ 3301-11-10, מיום 21.9.2011 (כבוד השופטת נ' בן אור ), שבמסגרתו נדחתה עתירתם של המבקשים נגד תוכנית מתאר במ/3457א (להלן:

התוכנית ).

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, התוכנית אושרה כבר בשנת 1995 ופורסמה בשנת 1996. בדצמבר 2008 קיבלו המבקשים הודעה על הפקעת חלק מחלקתם לצורך סלילתו של קטע כביש, ורק אז, כך לטענתם, למדו על קיומה של התוכנית. בעקבות זאת, הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט (עת"מ 1119/09), אך עתירתם נמחקה, לבקשתם, בעקבות המלצת בית המשפט, תוך שמירת זכותם לפנות לוועדות התכנון ולהגיש תב"ע נקודתית. המבקשים לא הגישו תב"ע נקודתית, אך שבו והגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד תוקפה של התוכנית. בפסק דינו, קבע בית המשפט כי יש לדחות את עתירת המבקשים בשל השיהוי הרב שבהגשתה. מעבר לנדרש, קבע בית המשפט כי אף לגופו של ענין לא מצא מקום לקבל את העתירה שכן המבקשים לא ביססו את טענתם שלפיה לא יכלו להבין מהתוכנית כי הכביש המתוכנן יהיה במפלס גבוה יותר מביתם.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה, שבמסגרתו הבקשה למתן סעד זמני המונחת לפניי. הסעד המבוקש בבקשה הוא כי אוציא צו האוסר על המשיבות לתפוס חזקה ו/או לשנות את המצב הקיים בשטח שבבעלות המבקשים עד למתן הכרעה בערעור. בבקשתם חוזרים המבקשים על הטענות שהעלו בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, וביניהן הטענה כי לא ידעו כי הכביש המתוכנן גבוה יותר מהשטח שבבעלותם, כך שלא הייתה להם כל אפשרות מעשית להמשיך ולהתגורר בבתיהם. לפיכך, טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור שהגישו גבוהים. עוד טוענים המבקשים, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם, שכן בניית הכביש תימנע את המשך מגוריהם בביתם. לעומת זאת, טוענים המבקשים כי השהיית עבודת הבנייה במקום לא תפגע באינטרס הציבורי.

מנגד, טוענות המשיבות כי דין הבקשה להידחות. לטענת המשיבה 1 דין הבקשה להידחות שכן צו הביניים המבוקש אינו אותו סעד שהתבקש בעתירה המנהלית נושא הערעור. עוד טוענת המשיבה 1 כי המבקשים לא פתחו בהליכים במטרה לביטול ההפקעה עצמה ולכן הם אינם יכולים לבקש צו שיעכב את ההפקעה במסגרת הליך שעוסק בסוגיית התכנון. לבסוף, טוענת המשיבה 1 כי סיכויי הערעור קלושים ביותר. המשיבה 2 טוענת אף היא כי סיכויי הערעור נמוכים שכן לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. עוד טוענת המשיבה 2 כי הפסקת עבודות הסלילה, הנמצאות בעיצומן, יביאו לפגיעה בציבור.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות לה, ובפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק דין בעתירה מינהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי, שלפיהם הכלל הרחב הוא כי הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. לפיכך, נקבע בפסיקה כי על מבקש הסעד להראות כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו למשל: עע"מ 8759/06 רג'א נ' הוועדה מהקומית לתכנון ובניה – גבעת אלוני (לא פורסם, 13.11.2006)).

בענייננו, לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ובהודעת הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות בענין, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור מצדיקים את קבלת הבקשה. זאת, שכן על פניו נראה כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ולא מוצדק. עוד אציין, כי אין במסקנתי זו כדי להשפיע על ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים באשר לבקשת המשיבה 1 למתן צו למסירת חזקה במקרקעין השייכים למבקשים (ה"פ 10914-05-11), או לאפשרותם של המבקשים לקבל סעד זמני במסגרת אותו הליך. יחד עם זאת, לנוכח הפגיעה הנטענת שתיגרם למבקשים כתוצאה מהמשך עבודות הסלילה, הדיון בערעור יישמע בהקדם האפשרי, בהתאם לתפוסת יומנו של בית המשפט.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות הענין לא יינתן צו להוצאות.