עע"מ 832/09 פבלובה נדיז'דה נ. מדינת ישראל משרד הפנים

1.

בקשה למתן צו ביניים האוסר על הרחקת המבקשת מתחומי מדינת ישראל, ושחרורה בערובה עד למתן הכרעה בערעורה שהוגש לבית משפט זה.

2.

המבקשת היא אזרחית רוסיה, אם לשני ילדים, ושוהה שלא כדין בישראל 13 שנים.

בשנת 1992 נכנסה המבקשת לראשונה לישראל בגפה. ב-2.11.94 נכנסה בשנית לישראל. במאי 1995 פנתה המבקשת לשגרירות ישראל ברוסיה ובקשה להסדיר את מעמדה כבת זוג של ואדים-קולשוב. פנייתה נדחתה. ביום 23.8.95 עלה ואדים קולשוב לישראל בגפו. בני הזוג התגרשו. ביום

8.2.95 יצאה המבקשת את הארץ ונכנסה בפעם השלישית ביום 11.9.96 באשרת ביקור ב/2 בתוקף עד ליום 11.12.96. מאז פקיעת תוקף האשרה שוהה המבקשת בישראל באופן לא חוקי. בבירור שערך המשיב, הוא העלה כי נישואיה של המבקשת לואדים היו בלתי אמינים, והוא הדין בהליך אימוץ שנטען כי בוצע על ידי ואדים ביחס לילדיה של המבקשת. לאור זאת נדרשו המבקשת וילדיה לצאת את הארץ.

בין לבין, הכירה המבקשת את המבקש, אזרח ישראלי שעלה לישראל ב-1990, נשוי ואב לשתי בנות, לטענתה, יש לה קשר רומנטי עם המבקש שלא התמסד עד כה עקב נישואיו לאשתו שטרם הופקעו.

ב-23.12.08 נעצרה המבקשת על ידי משטרת ההגירה וניתן כנגדה צו משמורת וצו הרחקה בשל שהייה ועבודה ללא היתר חוקי בישראל. ב-24.12.08 אושרו הצווים על ידי בית הדין לביקורת המשמורת. המבקשים הגישו עתירה מנהלית בעניין זה לבית המשפט לעניינים מינהליים בת"א-יפו, והעתירה נדחתה ביום 18.01.09 (כב' השופטת שרה גדות). על פסק הדין הוגש ערעור, וכן הוגשה בקשה לעיכוב הרחקתה של המבקשת מישראל, ולשחרורה בערובה עד למתן החלטה בערעור. לטענת המבקשים, סיכויי הערעור טובים, וגירושה של המבקשת מישראל קודם לסיום הליך הערעור יפגע

בסיכויי הערעור. כן צויין, כי הרחקת המבקשת בשלב זה יפגע בצורה בלתי מידתית הן במבקשת עצמה והן בבני הזוג.

3.

המדינה מתנגדת לבקשת עיכוב הביצוע של הרחקת המבקשת מישראל ולשחרורה מהמשמורת. לטענתה, סיכויי הערעור נמוכים ביותר, ומאזן הנוחות פועל בבירור כנגד מתן צו העיכוב, זאת, בעיקר בשל התנהלותה של המבקשת במשך 13 שנים, בהן שהתה באופן בלתי חוקי בישראל, בלא כל נסיון להסדיר את מעמדה. מעבר לכך, עזיבתה את הארץ לא תיצור מצב בלתי הפיך אם הערעור יתקבל שכן בנסיבות כאלה היא תוכל לחזור לישראל ללא קושי.

4.

דין בקשת עיכוב ביצוע פסק הדין להידחות. סיכויי הערעור אכן אינם טובים בשים לב לעובדה שהמבקשת שוהה בישראל 13 שנים באופן בלתי חוקי, ואין טענה כי מיסדה יחסים זוגיים אמיתיים עם תושב ואזרח ישראלי מעבר לקשרים, שאפשר שקיימים, לבן זוג בעל משפחה משלו. בנסיבות אלה, סיכוייה של המבקשת לבסס את זכותה למעמד בישראל קלושים ביותר.

אשר למאזן הנוחות, הצדק עם המדינה בטענתה כי שהות של 13 שנים שלא כדין בלא נסיון להסדרת המעמד האזרחי מטה את הכף באופן ברור לעבר הימנעות מעיכוב ביצועו של הפסק לצורך הערעור.

מתן עיכוב ביצוע נוסף בנסיבות כאלה שקול כמתן פרס למי שמפר הפרה מתמשכת ביותר את דיני המעמד והשהייה בישראל, ואין לעשות כן אלא במצבים חריגים כאשר קיים אינטרס בעל חשיבות מיוחדת המצדיק זאת, או כאשר צפוי קושי ממשי בהחזרת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. זה אינו המצב במקרה זה, שכן אם יתקבל ערעור המבקשת נראה כי יהא בידה לחזור לישראל ולשהות בה כדין.

עוד ייאמר, כי לאחר הפרה מתמשכת של דיני המעמד והשהייה בישראל, אין גם מקום לשחרור המבקשת מן המשמורת, מחשש פן יימשך גם בעתיד מצב עשיית הדין העצמית על ידה.

5.

לאור כל האמור, דין הבקשה לעיכוב הרחקתה של המבקשת מישראל ולשחרורה בערובה מהמשמורת, להידחות.