עע"מ 8470/13 קרן קיימת לישראל נ. עיריית נצרת

השופט ע' פוגלמן :

1.

ביום 18.12.2011 הוציאה עיריית נצרת (להלן: העירייה ) לקרן קיימת לישראל (להלן: קק"ל ) הודעת תשלום ראשונה של חיוב בארנונה לשנים 2011-2005 בגין יערות שבתחום שיפוטה. הודעה זו תוקנה ונשלחה שוב ביום 31.7.2012 (והפעם כללה חיוב גם בגין שנת 2012). שטחי היערות סווגו בסיווגים שונים ובהם "מבנים" ו"קרקע תפוסה לשימוש אתר בילוי ונופש".

2.

בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת נ' מוניץ ) קבע כי הסמכות להכריע בשאלה אם מדובר בקרקע שניתן לגבות בגינה ארנונה (קרקע שאינה באה בגדר "אדמת קרקע בנין" או "רחוב") מסורה לוועדת הערר, שכן מדובר בעניין הנוגע לסיווג ושימוש, ולכן לא הכריע במחלוקות מסוג זה שהתעוררו (כלומר, החיובים שנכללו בהודעת החיוב ושלא נפסלו בעילות אחרות – נותרו על כנם, וטענות המכוונות אליהם יוכלו להתברר לפני ועדת הערר). עוד נקבע כי החיוב בגין השנים שקדמו לשנה שבה הוצא החיוב הוא רטרואקטיבי, שכן העירייה נמנעה מלחייב את קק"ל בשנים האמורות בגין השטחים שחויבו כעת; וכי האחריות לכך שלא הוטלו חיובים כאמור רובצת לפתחה של העירייה; קק"ל מצדה פעלה בתום לב והסתמכה על כך שלא יוטל עליה חיוב, ובמצב דברים זה, המדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול שאין להתירו. עוד נקבע כי הדרישה לתשלום ארנונה בגין שנת 2005 התיישנה.

3.

על קביעות פסק הדין הוגשו ערעורים מטעם שני הצדדים. בערעור קק"ל

נטען כי בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בשאלה אם הקרקע שחויבה באה בגדר נכס שאינו בר חיוב בארנונה ("אדמת בנין" או "רחוב"), ולכן יש להשיב את הדיון אליו. עוד נטען כי יערות קק"ל באים בגדר "רחוב" ולחלופין "אדמת בניין" בהיותם משמשים לבילוי ונופש של כלל הציבור וללא תשלום.

העירייה מצידה תמכה בהכרעת בית המשפט לעניינים מינהליים בהתייחס לקיומו של סעד חלופי בוועדת הערר; ובערעורה שלה יצאה נגד הכרעתו בשאלת הרטרואקטיביות . נטען כי מדובר למעשה בתיקון שומה, שכן הוצאה לקק"ל שומה קודמת שלא כללה חיוב בארנונה וכעת היא תוקנה.

4.

בחנו את טענות הצדדים בטיעוניהם המפורטים בכתב, שעליהם עמדו בתמצית גם בהשלמת הטיעון על פה. מסקנתנו היא כי אין עילה להתערב בהכרעותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים, מטעמיו. אשר לקיומו של סעד חלופי בוועדת הערר – חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 קובע את העילות להשגה לפני מנהל הארנונה ולערר לפני ועדת הערר. שאלת סיווגו של נכס היא אחת מהעילות שבגינן ניתן להגיש השגה וערר כאמור. להשקפתנו, המחלוקת בין הצדדים בשאלת חיובה של קק"ל בארנונה בגין השימוש בנכסים נושא העתירה, לרבות טענת קק"ל כי הנכס הוא בבחינת "אדמת בניין" או "רחוב", או בלשונו של החוק "טעות בציון סוג הנכס", נופלת לגדר סמכותה של ועדת הערר. ככלל, משנקבעו בחוק הליכים מיוחדים להשגה ולערר יש למצותם לפני הטריבונל המוסמך. יתרונותיהם של טריבונלים מעין אלה ידועים וברורים: הם נהנים ממומחיות מיוחדת המושגת על ידי שילוב של אנשי מקצוע העוסקים בתחום הרלוונטי; ומסדרי דין גמישים המאפשרים הליך יעיל, זול ומהיר בהשוואה לבתי המשפט (רע"א 2524/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ , פ"ד נד(4) 481, 491-490 (2000)).

5.

גם במקרה שלפנינו אין עילה לחרוג מן הכלל האמור, וזאת אף אם השאלה שבמחלוקת מגלה פוטנציאל להשפעות רוחב כטענת קק"ל. הכרעת ועדת הערר נתונה לערעור מינהלי בבית המשפט לעניינים מינהליים, ועל פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית משפט זה. ברור אפוא כי ההכרעה בוועדת הערר איננה סוף פסוק, וטענה בדבר "עקרוניות" הסוגיה, אין בה כדי לחסום את ההליך לפניה ולייתר את השלבים הקבועים בדין לבירור מחלוקות בנושא סיווג. מטיעוני באת כוחה המלומדת של העירייה למדנו כי נושא העתירה תלוי ועומד לפני ועדת הערר, והדיון בסוגיה קבוע לחודש זה. טענות הצדדים שמורות להם אפוא לדיון לפני ועדת הערר, ואין בדברינו עד כה משום נקיטת עמדה לגופו של עניין.

6.

אשר להכרעה בנושא הרטרואקטיביות – בית משפט זה פרש בפסיקתו יריעה רחבה המתווה את המסגרת האנליטית ואת השיקולים לדיון בסוגיה זו. בית המשפט לעניינים מינהליים סקר את הפסיקה האמורה ויישם אותה במקרה שלפניו. גם בהכרעה אחרונה זו לא מצאנו עילה להתערבות. לא מצאנו ממש גם ביתר הטענות המועלות בערעורים.

אנו דוחים אפוא את שני הערעורים. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.