עע"מ 8489/07יעקב (קובי) ריכטר נ. ועדת המשנה הנקודתית של הועדה המחוזית לת

1.

ביום 10.9.07 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (כבוד השופטת ש' דותן) בחלקה עתירה שהוגשה על ידי המבקשים ואחרים. בפסק הדין נקבע כי לא נפל פגם בהחלטות של המשיבות 2-1 לאשר בקשה להקמתה של תחנת שאיבה לביוב בישוב ארסוף. עם זאת קיבל בית המשפט את העתירה ככל שמדובר בהחלטה לאשר סלילה של דרך גישה למתקן השאיבה. חלק מן העותרים, ביניהם המבקשים דכאן, הגישו לבית משפט זה ערעור ביום 10.10.07. לא הוגש ערעור או ערעור שכנגד על ידי בעלי הדין מן הצד האחר בכל הנוגע לקבלת העתירה בעניין דרך הגישה למתקן הביוב. ביום 27.2.08 הגישו המבקשים בקשה על פי צד אחד למתן צו מניעה זמני שיאסור ביצוע עבודות בנייה להקמת תחנת השאיבה לביוב והתוויה בפועל של דרך גישה לתחנה. לא ראיתי לנכון ליתן סעד על פי צד אחד. ביקשתי מחלק מן המשיבים כי יגישו תשובות בדחיפות. הונחו לפניי שתי תשובות, אחת של המשיבים 2-1 ואחת של המשיבים 4-3 (וכן תגובה קצרה של המשיבים 8, שהגישוה בעצמם). המבקשים צירפו ביום 28.2.08 תמונות המראות שבשטח נעשית פעילות מסוימת להקמת תחנת השאיבה.

2.

יש להתייחס בצורה נפרדת ושונה לשני חלקיה של הבקשה: החלק המופנה נגד ביצוע פעולות באשר לדרך הגישה והחלק המכוון להקמת תחנת השאיבה עצמה. כאמור, בכל הנוגע לדרך הגישה נתקבלה העתירה. משמע, המבקשים זכו בערכאה הראשונה וקיבלו את הסעד לו עתרו ככל שמכוון היה הוא נגד ההחלטה להתיר סלילה של דרך גישה. משכך, ברור שאין מקום ליתן למבקשים סעד זמני עד להכרעה בערעור שהגישו. משזכו הם בעתירתם בסעד המבוקש והנוגע לכביש הגישה, הגיע לסיומו ההליך בנושא זה, מה גם שהצד שכנגד לא ערער כלל על פסק הדין בהיבט האמור. משמע, נושא זה של כביש הגישה אינו עומד עוד כלל לדיון בפני בית משפט זה. במילים אחרות, הסעד הזמני המבוקש בעניין כביש הגישה לא בא לשרת את הסעד הסופי שיתקבל בערעור. מכך אין ללמוד שהמבקשים נותרים בלא אפשרות למנוע את הקמתו של כביש הגישה (ואיני מביע כל דעה בעניין האופציות שבידיהם). כל שקובע אני הוא שבקשה לסעד שימנע הקמתו של כביש הגישה אין מקומה במסגרת הערעור הנוכחי.

3.

השאלה הנוספת היא האם יש ליתן סעד זמני שימנע הקמתה של תחנת השאיבה לביוב עד להכרעה בערעור. אין ספק שסעד זמני כאמור בא לשרת את הסעד הסופי, שהרי אם יתקבל הערעור במלואו תבוטלנה ההחלטות בדבר הקמתו של מתקן השאיבה לביוב. אין גם ספק שהמבקשים מעלים בערעור טענות נכבדות, במיוחד כלום ניתן להחליט על הקמתו של מתקן השאיבה לביוב מכוח חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962, בלא שתתקבלנה החלטות מתאימות לעניין זה על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. ברם, השאלה המתבקשת היא מדוע לא עתרו המבקשים למתן סעד זמני בערעור מיד עם הגשתו של הערעור. כאמור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 10.9.07. הערעור הוגש ביום 10.10.07. הבקשה לסעד זמני הוגשה לבית משפט זה ביום 27.2.08. המבקשים מסבירים כי הגישו הבקשה מיד כשנודע להם שכלי עבודה עלו לשטח בו אמור להיות מוקם מתקן השאיבה.

מעיון בתכתובת שצורפה לבקשה מתברר כי כבר ביום 20.9.07, היינו עשרה ימים לאחר מתן פסק הדין, פנו המבקשים (באמצעות פרקליטם) למשיבים 4-1 בטענה כי פסק הדין מופר וכי נעשות פעולות בשטח ליצירת דרך שירות לאתר בו אמור להיות מוקם מתקן השאיבה. למכתב צורפו תמונות, אשר לפי האמור במכתב "מעידות על תחילת התוויית דרך השירות הפיראטית וכלי הרכב העושים בה שימוש". במכתב נאמר עוד, כי רשויות התכנון חייבות למנוע כל עבודות שטח לפני שתאושר תב"ע, למצער לעניין דרך השירות (המכתב צורף כנספח א' לבקשה לסעד זמני בערעור).

בשני מכתבים נוספים, מיום 25.11.07, מחו המבקשים על כך שהרשויות פועלות לקידום מכרז להקמתה של תחנת השאיבה, והכל בטרם אישורה של תוכנית סטטוטורית לגבי דרך הגישה לאתר (המכתבים הינם נספחים ד'1 ו-ד'2 לבקשה). התיאור דלעיל, בכל הנוגע להתפתחויות מאז מתן פסק הדין ביום 10.9.07, ולמצער מיום הגשתו של הערעור ביום 10.10.07, מצביע על כך שהמבקשים השתהו בפנייתם לבית משפט זה. די בכך על מנת להביא לדחייתה של הבקשה לסעד זמני, ככל שמדובר בהקמתו של מתקן השאיבה לביוב. אציין עוד, כי הערעור עצמו קבוע לשמיעה בחודשים הקרובים. כמו כן אעיר, כי ראוי שהרשויות הציבוריות המעורבות לא תתעלמנה מן האפשרות שבסופו של דבר ייקבע כי יש ממש בטענות המבקשים לגופו של הערעור.

4.

הבקשה לסעד זמני נדחית. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ש"ח לזכות המשיבות 2-1 ובאותו סכום לזכות המשיבות 4-3.