עע"מ 8591/07 סובחייה אבו זהרייה נ. משרד הפנים

1.

המבקשת הגישה את ערעורה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' הנשיאה מ' ארד ) מיום 7.10.07 בו נפסק כי דין עתירה שהגישה להידחות. בעתירה זו בקשה המבקשת להשיג על פקיעת רשיון ישיבת הקבע בישראל שניתן לה, ועל סירוב המשיב להחזיר לה את רשיונה.

2.

בצד ערעורה לבית משפט זה בקשה המבקשת סעד זמני שתכליתו למנוע את גירושה מישראל עד למתן החלטה אחרת.

3.

המשיב נענה לכך כי צו ארעי שניתן ביום 14.10.07, המונע את הרחקת המבקשת מישראל, יעמוד בעינו עד למתן פסק דין בערעור.

4.

עתה, עותרת המבקשת למתן צו אשר יסדיר באופן זמני את חוקיות שהייתם שלה, של בתה ושל בעלה בארץ, ויאפשר להם לקבל אשרת כניסה ואשרה חוזרת של "מבקר/תייר".

5.

המשיב הודיע בתגובתו כי בעלה של המערערת שוהה גם הוא בישראל באופן בלתי חוקי, והוא אינו צד להליך שיפוטי זה, והוא הדין ביחס לילדה. ממילא אין מקום להידרש לעניינם.

6.

אשר לבקשה, ככל שהיא נוגעת למבקשת עצמה, המשיב מתנגד להקנות לה מעמד, ולו באופן זמני, כמבוקש על ידה. עם זאת הוא מסכים, כאמור, לעמוד בהסכמתו להימנע מהרחקתה מישראל עד להכרעה בערעור. המשיב הסכים להימנע מהרחקת המבקשת, כאמור, כדי לעגן מצב קיים ביחס אליה עד למתן הכרעה שיפוטית בערעורה. אולם, אין הוא נכון להסכים למתן צו שמשמעותו היא שינוי מצב קיים, שאותו עותרת המבקשת לקבל עתה (עע"ם 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים , פ"ד נט(6) 411 (2005); בש"א 63/87 קלוין נ' מנכ"ל משרד

הבריאות, פ"ד מא(3) 141 (1987); בר"ם 5346/03 מלבסקיה נ' שר הפנים (לא פורסם, 18.6.03)).

7.

אין, אכן, הצדקה בשלב דיוני זה להעניק למבקשת מעמד זמני בישראל לאחר שעתירתה נדחתה בערכאה הדיונית, וערעורה תלוי ועומד בערכאת ערעור.

אני ערה לכך שהמבקשת, אזרחית ארה"ב, יצאה את הארץ ביום 15.7.09, והיא מבקשת עתה לחזור לישראל, וככל הנראה לצורך כך הגישה בקשה זו. העותרת לא תיאמה את יציאתה מישראל עם הרשויות כפי שהיה סביר שתעשה, ורצונה לחזור לישראל לאחר שיצאה מהארץ בלא תיאום מוקדם אינו מהווה עילה לכשעצמה להעניק לה מעמד בישראל, החורג מן המעמד שהיה לה קודם לכן, שעיקרו הושתת על העדר זכות לשהות בישראל בתוספת "פן שלילי" המעוגן בהתחייבות המדינה שלא להרחיקה מהארץ עד לסיום המשפט.

8.

יש לציין, כי מתשובת המדינה עולה כי גם בעבר יצאה המבקשת את ישראל בלא תיאום עם הרשויות, ובקשה לאחר מכן לחזור לארץ, והדבר הותר לה בכפוף להפקדת ערבות על סך 50,000 ש"ח כדי להבטיח כי אם עתירתה תידחה, היא תעזוב את הארץ. זו הפעם השנייה שהמבקשת נוהגת בדרך דומה, ואף מבקשת אשרה "רב פעמית" שתאפשר לה כניסה ויציאה מישראל ללא הגבלה. לכך אין המשיב חייב להיענות (השוו עע"מ 5014/04 פובאדורה נ' שר הפנים (לא פורסם, 29.7.04)).

9.

עם זאת, בהיבט ההומניטארי, ראוי כי המדינה תשקול את האפשרות להתיר למערערת לחזור לישראל, ולו לצורך השתתפות בהכנת ערעורה ולצורך נוכחות בדיון שייערך בו, ככל שתגיש בקשה מתאימה בענין זה, וככל שלא יימצאו טעמים טובים לסרב לכך. כל זאת, כמובן, בלא יצירת שינוי במעמדה בישראל, כפי שהיה לה טרם יציאתה את הארץ.

הבקשה נדחית.