עע"מ 8617/11 פלוני נ. משרד הפנים

1.

מונחת לפניי בקשה למתן צו זמני האוסר על הרחקתו של המבקש 3 מישראל ו/או השמתו במשמורת עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ 13542-12-10, כבוד השופט נ' סולברג ).

2.

המבקשת 1 (להלן: האם ) הינה אימם של המבקשים 2 ו - 3 (להלן: המבקשת והמבקש בהתאמה). האם - אזרחית סינית - נכנסה לישראל בתאריך 29.3.01 באשרת ב/1 כעובדת סיעודית. בנה היחידי באותה תקופה נותר בסין בהיותו בן כ-8 שנים, הוא המבקש העומד בלב ההכרעה בהליך דנא. האם נישאה לאזרח ישראלי ונולדה להם ביתה, היא המבקשת. מכוח קשר הנישואין הוענק לאם רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5. בתאריך 23.4.06 נקלטה האם במעון לנשים מוכות ובעלה הובא למשפט בגין התעללות באם. הוא הורשע ונידון למאסר למשך שנתיים. במקביל ניהלה האם הליכים בבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתם קיבלה משמורת זמנית על המבקשת. בית המשפט לענייני משפחה הוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ למבקשת וזאת על מנת לאפשר את קיום הקשר בין האב לבין המבקשת. בית המשפט לענייני משפחה ציין בהחלטתו שלאור העובדה שהוא אינו מאפשר לאם ולביתה לצאת לסין, הוא ממליץ לרשויות לאפשר למבקש להגיע לארץ לביקור מוגבל. על רקע האמור, בתאריך 29.8.10 הגיע המבקש לישראל באשרת תייר. בתאריך 29.8.10 הגישו האם והמבקש בקשה לקבלת מעמד בישראל. בתאריך 20.2.11 נדון עניינם לפני הוועדה הבינמשרדית והוחלט להאריך את רישיונה של האם לשהות בישראל בשנתיים נוספות. זאת בהתאם לנוהל הקיים ביחס לנשים מוכות. מנגד, בקשתו של המבקש לקבלת מעמד בישראל נדחתה. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. נפסק כי החלטת המשיב מאוזנת וסבירה וכי השיקולים שנשקלו הינם מקצועיים. מכאן הוגש הערעור יחד עם הבקשה למתן סעד זמני המונחת לפניי.

3.

לטענת המבקשים סיכוי הערעור הינם טובים. לטענתם, בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לעקרון טובת הילד והגנת התא המשפחתי. יש מקום ליתן משקל רב יותר לעובדה שהמבקשת הינה אישה מוכה ושקיימים נהלים ספציפיים שמטרתם להגן עליה. בערעור שהוגש, הדגישה האם שסירוב המשיב ליתן לבנה הקטין מעמד בישראל, מעמיד בפניה ברירה בלתי אפשרית בו היא צריכה לוותר על אחד מילדיה. שכן, היא קיבלה משמורת על ביתה בת ה -

8, אשר מנועה לצאת מהארץ בשל צו עיכוב יציאה מן הארץ והיא אינה יכולה לעזוב את ביתה, על מנת לראות את בנה בסין. המבקשת תמהה אם זה אינו מקרה הומניטארי מהו מקרה הומניטארי ?

לטענת האם בית משפט קמא דחה את העתירה מהטעם ששרר בינה לבין המבקש נתק במשך כעשור. אולם המשיב כלל לא טען שלא נשמר קשר טלפוני ביניהם ועל כן הם לא הביאו ראיות בעניין. המבקשת מדגישה כי הגיעה לארץ מסיבות כלכליות בגינן נאלצה להיפרד מהמבקש. לאחר מכן, "הטרור" אותו חוותה מבעלה, התקופה בה שהתה במעון לנשים מוכות והצורך לטפל בביתה הקטינה, כל אלו מנעו ממנה את האפשרות לראות את בנה.

באשר למאזן הנוחות נטען כי הרחקתו של המבקש תסכל את מטרת הערעור – שמירה על התא המשפחתי – ותביא לנזק בלתי הפיך לאם ולמבקש שייאלצו להיפרד זה מזו. בנוסף, המבקש השתלב במערכת החינוך, לומד כעת בכיתה י"א בבית הספר בתל אביב וגירושו מסין יפגע בלימודיו. לעומת זאת, אם המבקש יגורש לסין וערעורו יתקבל השתלבותו בחזרה תהיה קשה משלא סיים את לימודיו. בנוסף הודגש כי המשפחה מאוחדת מזה כשנה וחצי ; הנתק בעבר היה כפוי ולא ביוזמת האם

;

עסקינן בקשר בין האם וילדיה ועל כן יש ליתן משקל רב לעקרון טובת הילד ;

מדובר באשה מוכה ולמודת סבל. ראוי להקל עליה ולאפשר לה לחיות עם 2 ילדיה, שהם כל עולמה. האם סבורה שיש מקום ליתן צו למניעת הרחקתו של המבקש מישראל או לחלופין להורות שאין להרחיקו עד לסוף שנת הלימודים הנוכחית.

מנגד טוען המשיב שסיכויי הערעור הינם נמוכים משלא נפל כל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא שאשרר את החלטת הוועדה הבינמשרדית. לטענת המשיב האם עזבה את בנה בהיותו כבן שבע שנים והגישה בקשה ראשונה להזמינו לישראל רק בהיותו בן כ-16 שנים וחצי. מאז שנת 2002 האם כלל לא ביקרה את בנה ולא ברור האם בכלל נשמר ביניהם הקשר בהיותו בסין. המשיב הפנה לנימוקי בית המשפט המחוזי שמצדיקים לטעמו את החלטתו שלא להעניק למבקש מעמד. הודגש כי החלטת משרד הפנים אינה זו שגרמה לפיצול התא המשפחתי. האם היא זו אשר בחרה שלא לראות את בנה במשך 10 שנים במהלכם התגוררה בישראל. במשך כל התקופה היא לא יצאה מהארץ לבקרו. טענותיה בדבר אילוצי פרנסה ואיומים מצד בעלה נותנים הסבר חלקי לכך שלא ראתה את בנה, שכן היא עזבה את בנה לתקופה ארוכה עוד בטרם נישאה לבעלה. כן הודגש שלא הובאה כל ראיה שניתוק הקשר בין הקטין לבין האם ייפגע בו, זאת לאחר 10 שנות פירוד בינו לבין האם, כאשר הקטין מתקרב לגיל 18. באשר למאזן הנוחות נטען, שהמבקש, במרבית חייו, חי בניתוק מאימו ולא ניתן לומר שייגרם לו נזק בלתי הפיך אם יחזור למולדתו עד להכרעה בערעור. ממילא הוא יוכל להגיש בקשה לאשרת ביקור במהלך תקופה זו ואם יזכה בערעורו יוכל לשוב לישראל.

4.

כל צד מדגיש חלקים אחרים מנסיבות חייה של האם ובני משפחתה. אף בית משפט קמא התייחס בפסק דינו לנסיבות חייה הקשות של האם. אם נותנים את הדגש למצב הנוכחי בו האם אינה יכולה לראות את בנה, באם יורחק לסין, זאת בשל הצורך להיות עם ביתה שאינה יכולה לצאת מן הארץ בשל צו עיכוב היציאה, הרי שמתחזקת המסקנה שטעמים הומניטאריים תומכים בעמדת האם. מנגד,

אם נותנים משקל לעבר של המבקשים ולכך שנסיבות חייה של האם הובילו אותה שלא להיות עם בנה במשך כעשר שנים, חלקם בבחירה וחלקם מתוך המצוקה אליה נקלעה, אזי המסקנה היא, שהמשיב פעל, לכאורה, במתחם הסבירות. יש לזכור כי למשיב הוענק שיקול דעת בדבר הטיפול בבקשות מטעמים הומניטאריים. לצד זאת, המבקש הוא אשר עומד בלב ההכרעה. על כן, יש לשאול האם בנקודת הזמן בו אנו מצויים כיום יהא נכון להורות על הרחקתו של המבקש מישראל אם לאו. בנסיבות המיוחדות של תיק זה סבורני כי שיקולי מאזן הנוחות מובילים למסקנה לפיה הסעד החלופי שנתבקש מהווה את נקודת האיזון הנכונה ביותר בשלב זה. המבקש ביקש לחלופין שיתאפשר לו לסיים את שנת הלימודים של כיתה י"א אותה החל. הוא צירף מכתב מבית הספר בו נכתב על ידי המנהל שהוא תלמיד מצטיין ולומד ל – 5 יחידות באנגלית ו – 4 יחידות במתמטיקה וכי הוא משתלב היטב בבית הספר. המשיב לא התייחס בתגובתו לסעד החלופי ולא הצביע על נזק שייגרם מכך שיתאפשר למבקש לסיים את שנת הלימודים אותה החל. לכך יש להוסיף את המציאות הלא פשוטה אליה נקלעה האם, בהיותה אפוטרופסית של ביתה הקטינה. היא אינה יכולה לצאת עם ביתה מהארץ בשל צו עיכוב היציאה שהוצא לביתה, נתון המונע ממנה לשהות יחדיו עם שני ילדיה. מציאות זו לא נולדה רק בשל החלטת המשיב ולדבר יש משקל במסגרת סיכויי הערעור, אך בחינת מאזן הנוחות בשלב זה מובילה למסקנה כי יש להיעתר לסעד החלופי שנתבקש.

5.

לנוכח האמור הגעתי למסקנה כי יש ליתן סעד זמני חלקי לפיו יימנע המשיב מלהרחיק את המבקש 3 מישראל ו/או להחזיקו במשמורת עד לתאריך 1.9.12, או עד למתן הכרעה אחרת על ידי ערכאת הערעור. זאת על מנת לאפשר למבקש לסיים את שנת הלימודים הנוכחית. הערעור בתיק העיקרי יישמע לא יאוחר מהתאריך 1.7.12. אין צו להוצאות.