עע"מ 8805/01 באסמה נג'אר נ. מוחמד נג'אר

המערערות הגישו ערעור לבית משפט זה ביום 11.11.01. בראש הודעת הערעור ציינו המערערות, כי פסק הדין נמסר להן ביום 17.9.01. התברר כי פסק הדין נמסר למערערות כבר ביום 11.9.01, ומכאן שהמועד להגשת הערעור – חלף.

על רקע זה הגיש המשיב בקשה למחיקת הערעור.

המערערות הגישו תגובה לבקשה זו, שלא היתה אלא בקשה להארכת. המערערות ציינו בבקשה זו כי פסק הדין אכן התקבל על ידיהן ביום 11.9.01. לדבריהן, עקב אי הבנה לה נתפסו בשיחתן עם בא-כוחן, הן מסרו לו פסק הדין התקבל בידיהן ביום 17.9.01. המערערות תלו אי הבנה זו בכך שהן החליטו להחליף את באי-כוחן לאחר שהכרעתו של בית המשפט קמא נפלה על ראשן בתדהמה רבה. התברר כי נערכו שני ביקורים כאלה, האחד ביום 13.9.01 והאחד קודם לו ביום 7.9.01. מתוך טעות נספרו אותם 4 ימים ממועד הפגישה השניה ולא ממועד הפגישה הראשונה.

המבקשות ציינו עוד, כי לאחר שניתן פסק הדין בבית משפט קמא הן הגישו בקשה למתן סעד זמני בערעור, ובעת הדיון בבקשה הוסכם כי המשיב לא יוכל למכור את החלקה לצדדים שלישיים.

המבקשות סמכו גם על השיהוי הרב בהגשת הבקשה למחיקת ההליך.

המשיב הגיב לדברים אלה. המשיב טען כי טעות מהסוג עליה סומכות המערערות איננה מהווה טעם מיוחד. עוד ציין המשיב כי לא ניתן היה ללמוד בעת הדיון על הסעד הזמני בערעור שנערך לבקשת המערערות, כי בדעת המערערות להגיש ערעור. לדברי המשיב, כאשר נשאל ב"כ המשיבות על ידי בא כוחו אם יוגש ערעור תשובתו היתה שהמערערת 2 טרם החליטה אם החליטה אם ברצונה להגישו.

אפשרתי למערערות להשיב לדברים אלה, וכן אפשרתי להן להוסיף תצהיר מפורט לתגובתן זו. המערערות מסרו את תגובתן וציינו, כי בשל השיהוי הרב שבהתנהגות המשיב אין הן יכולות לתת פרטים נוספים או עובדות טובות יותר מאלה המופיעות בתצהירן הראשון. בא כוחן הגיש אף הוא תצהירו מטעמו, אך לא התייחס לטענה כי בעת הדיון בבקשה לסעד זמני בערעור הוא לא מסר באופן ברור כי בדעתו אכן להגיש ערעור.

על תגובה זו באה תגובה נוספת של ב"כ המשיב. לתגובה זו צורף תצהיר בו נאמר במפורש כי כאשר נשאל ב"כ המבקשת "אם בכלל יוגש ערעור, כאשר ברור שאין יותר צו מניעה המונע מהמשיב לבנות על אדמתו, ותשובת ב"כ המבקשות היתה כי המבקשות יצטרכו לשקול את עמדתן במצב זה".

טענת המערערות איננה מפורטת ואיננה ברורה. קשה להבין מדוע בחרו המערערות למסור את המועד בו הגיע לידיהן פסק הדין על דרך הרמיזה וההשערה במקום על דרך הבדיקה והקביעה. המערערות יכולות היו לדעת, ואף ידעו בפועל, מהו המועד בו נמסר לידיהן פסק הדין, ואין הן יכולות לסמוך על דרך הערפול שהן נקטו בה כטעם להארכת מועד. למעשה אין מדובר בטעות אלא מדובר במסירת מידע בלתי מדוייק.

זאת ועוד, אפילו היתה מתקבלת הטעות, לא היה בה די לצורך הארכת מועד, בהתחשב בעמדה המעורפלת שננקטה על ידי המערערות בעת הדיון בסעד הזמני. אמירה לפיה עצם הגשת הערעור טענה עדיין בחינה ולימוד איננה יוצרת אצל הצד האחר הבנה כי הערעור אכן יוגש. במקרה רגיל יכולה, יחד עם טעות, יחד עם הודעה על כוונה להגיש ערעור, לשמש טעם מיוחד להארכת מועד. ואולם לשם כך שומה היה על המערערת לדבר בלשון ברורה, ולעניין זה גם השיהוי שנפל בפעולת המשיבים אינה יכולה להועיל.

יוער, שגירסתו של ב"כ המשיב לא נסתרה, והיא נתמכת גם בהחלטה שניתנה בעניין הסעד הזמני, בה ציין כב' השופט רביד כי הסעד הזמני שניתן היה בהסכמת הצדדים יעמוד בעינו עד למתן פסק הדין בערעור, אם יוגש "והיה ולא יוגש ערעור... או שהערעור יימחק מסיבה כלשהי, תבוטל המניעה". מכאן שאף מההחלטה עולה כי לא ברור היה שיוגש ערעור, ואינטרס הסופיות שהתגבש עם חלוף התקופה להגשת הערער עומד למערערות לרועץ.

בנסיבות אלה, הבקשה להארכת מועד נדחית, והערעור יימחק מן הרישום.