עע"מ 8867/04 ואדים צבטור נ. שר הפנים

בפני בקשה לחייב את המשיבים בהוצאות המערער.

1.המערער הגיש לבית המשפט קמא, עתירה מנהלית ובקשה למתן צו מניעה האוסר על הרחקתו מישראל וזאת לאחר שנעצר והוצא נגדו צו הרחקה, כמו גם בקשה להורות על השמתו לתעסוקה אצל מעסיק מסויים. בית המשפט בפסק דינו מיום 28.9.2004 דחה את העתירה. נקבע כי הגם שהמערער מוכן לעבוד אצל מעביד מסויים, אין להיעתר לבקשתו זו אלא שיש בעניין זה ליתן לרשויות להחליט בעניין בעיקר בשל החשש כי בפועל תהא בחירת העובד כלי בידי מעסיקים תוך הטלת שכר טרחה על העובד עצמו ושלא בהכרח לטובתו הוא. על פסק דין זה הוגש הערעור. הטענה העיקרית בערעור היתה כי שגה בית המשפט משהעדיף את מדיניות המשיבים על פני זכותו ורצונו של העובד לבחור את מעסיקו. ביום 9.11.2004 הודיעו הצדדים על הסדר מוסכם המייתר את הערעור ועל פיו ינוייד המערער – לפנים משורת הדין – למעסיק אשר יהיה מעוניין בהעסקתו. לאור זאת החלטתי ביום 11.11.2004 על מחיקת הערעור לבקשת הצדדים. נותרה טענת ההוצאות.

2.המערער טוען כי הוא זכאי להוצאותיו בהליך בבית המשפט קמא ובבית משפט זה. כך, שכן אחת מטענותיו העיקריות הייתה כי המשיבים צריכים להחיל את סעיפים 8 ו-21 לנוהל "שמים סגורים" המתוקן מיום 1.6.04, וזאת לאחר שנמצאה מעסיקה אשר ביקשה להעסיקו כבר ביום 8.9.04. מכאן שלא היה מקום להותירו במשמורת אלא צריך היה לאפשר לו לעבוד אצל אותה מעסיקה. לדברי המערער, טענה זו, בהיבט העקרוני נמצאה כמוצדקת על ידי ב"כ המשיבים, שנעתרו לבסוף לבקשה בעניין זה. המערער הוסיף כי המשיבים הטעו את בית המשפט קמא לאחר שהתעלמו מטענתו המרכזית של המערער בדבר אי החלת הוראות סעיפים 8 ו – 21 והסיטו את הדיון לסוגיות טפלות אחרות ועל כן נתן בית המשפט קמא פסק דין שגוי. המערער מציין כי נשלחו פקסים על ידי בא כוחו למתקן המשמורת בהם צויין כי יש מעסיקה המוכנה להעסיק את המערער מכאן שיש לשחררו. למרות זאת, לא שוחרר המערער. ממכלול טעמים אלו, זכאי המערער לטענתו להוצאות.

3.המשיבים מתנגדים לבקשה. המשיבים מציינים כי בתגובתם לערעור ולבקשה לצו ביניים, עמדתם הייתה כי לאור נוהל "שמיים סגורים" אין מקום לאפשר למבקש להיות מנויד פעם נוספת בכלל ולמעסיק ספציפי בפרט. על אחת כמה וכמה כשמדובר בעובד שתחילה סירב לעבוד אצל שני מעסיקים שהיו מעוניינים להעסיקו ולאחר שנויד לפנים משורת הדין. בנוסף, לא התקבלה ביחידת האכיפה של משרד הפנים, לאחר מעצרו של המערער, כל בקשה מטעם מעסיק כלשהו להעסיק את המערער. לאחר מכן, פנה בא כוח המערער לבא כוח המשיבים וציין בפניה כי לאחר מעצרו של המערער, פנתה חברה ספציפית בבקשה להעסיק את המערער. בא כוח המערער אף העביר העתקי פקסים שנשלחו לטענתו לנציג משרד הפנים. באת כוח המשיבים קיימה בירור נוסף עם אותו נציג ומבירור זה עלה כי לא התקבלו הפניות האמורות. זאת ועוד, המשיבים סבורים כי לאור התשתית העובדתית שהייתה בפניהם, לא נפל כל פגם בהחלטתם שלא להחיל על המערער פעם נוספת את נוהל "שמיים סגורים" הן לאור הוראות הנוהל עצמו והן לאור התנהגותו של המערער בכך שדחה העסקה על ידי שני מעבידים ומטעם זה בדין דחה בית המשפט קמא את עתירתו של המערער. יחד עם זאת, הסכימו המשיבים להחיל נוהל של "שמיים סגורים" לפנים משורת הדין ,בעניינו של המערער, בהליך זה. לבסוף, מוסיפים המשיבים כי המערער נויד לחברה אחרת ולא למעסיק ששלח את הפקסים כנטען. המשיבים סבורים כי לא נפל כל פגם בהחלטתם, לאור התשתית העובדתית שהייתה בפניהם באותה העת. המשיבים חוזרים על כך כי עמדתם היא שאין לעובד זר זכות קנויה להיות מנויד בכלל ולמעסיק ספציפי בפרט. מכאן, שאין לחייבם בהוצאות.

4.לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבים ובערעור, נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת ההוצאות להדחות. מבין יריעת המחלוקת הרחבה שבין הצדדים, שתי נקודות נראות לי כרלבנטיות להכרעה בבקשה שבפני. הראשונה , השאלה אם אכן המשיבים חזרו בהם מעמדתם לעניין אי תחולת נוהל "שמיים סגורים" על המערער. בעניין זה שוכנעתי כי באופן עקרוני, עומדים המשיבים על עמדתם לפיה המערער לא היה זכאי להמשיך ולחסות תחת הנוהל שעה שסירב להיות מועסק על ידי שני מעסיקים שראיינו אותו. ההודעה האמורה נמסרה עוד בהליכים הקודמים והוצגה אף בבית משפט זה. מקובלת עלי עמדת המשיבים לפיה הם נכונו לאפשר למערער להיות מועסק – מנויד – בנסיבות המקרה לפנים משורת הדין, ולא במסגרת הנוהל עצמו. ממילא לא שוכנעתי כי הגשת הערעור הביאה לקבלת הסעד המבוקש בו וכי על יסוד עמדת המשיבים בהליכים בבית משפט זה, יש לחייבם בהוצאות. הנקודה השניה קשורה בהתנהלות המשיבים לאור הפניות של בא כוח המערער בפקסימיליה בטענה כי יש מעסיקה המוכנה להעסיקו ועל כן יש לשחררו ממשמורת. המשיבים טוענים בעניין זה כי בירור שערכו מגלה כי פקסים כאמור לא נתקבלו. בא כוח המערער טוען כי שלחם, אך אין בידו ראיה נוספת לעניין זה. סביר הוא להוסיף, כי בעניין חשוב מעין זה – משמורתו של אדם – ראוי הוא לפונה כי יוודא כי פנייתו הגיעה והיא מטופלת, דבר שככל הנראה לא נעשה. בנסיבות אלו, אין אני סבור כי הוקם בסיס לחיוב המשיבים בהוצאות. כך הדבר, בייחוד, שעה שכאמור לעיל, ממילא הנכונות לשקול – ולבסוף לאפשר – את הניוד של המערער בנסיבות אלו, היו כל כולם לפנים משורת הדין. אשר על כן, דין הבקשה לפסיקת הוצאות להדחות וכך אני מורה.