עע"מ 8988/14 יחיא אדם עבדאללה נ. משרד הפנים

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ד' מרשק מרום ) בעת"מ 51779-01-14, מיום 2.12.2014, בגדרו נדחתה עתירת המבקש ליתן לו רישיון ישיבה זמני בישראל לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 (להלן: רישיון ישיבה זמני ), ולהימנע מהליכי אכיפה כלפיו, עד להרחקתו מישראל.

1.

המבקש, יליד 1985 לטענתו, הסתנן ביום 2.12.2008, לישראל דרך גבול מצרים. ביום 4.12.2008 נערך למבקש תשאול ראשוני, בו מסר כי הינו יליד סודן, אשר מתגורר החל משנת 1991 בלוב. ביום 28.3.2012, לאחר הליכי תשאול וראיון נוספים, קבע המשיב כי אין להכיר במערער כנתין סודן, וכי עיקר זיקתו היא ללוב. על קביעה זו גיש המערער עתירה מנהלית שנדחתה ביום 9.10.2013 בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עת"מ 2450-05-12), בו נקבע כי העותר לא הוכיח זיקה ממשית לסודן, וכי בילה את מרבית שנות חייו בלוב, שם גדל ועבד, ושם מתגוררת משפחתו (להלן: העתירה הראשונה ). על פסק דין זה לא הוגש ערעור והוא הפך לחלוט.

ביום 6.11.2013, פנה המבקש למשיב בבקשה לחדש את רישיון הישיבה הזמני שלו ולהימנע מנקיטת הליכי אכיפה כלפיו. בבקשתו, טען המבקש כי פנה ליחידה לעידוד עזיבה מרצון (להלן: היחידה לעזיבה ) בבקשה להרחיקו ללוב, אך נדחה מפני שאין בחזקתו דרכון.

ביום 22.1.2014, דחה המשיב את בקשתו של המבקש וקבע כי הלה לא הוכיח את זהותו הסודנית הנטענת וכי קיימת זיקה שלו ללוב, ועל כן, במידה ולא יציג מסמכים המאמתים את זהותו, דינו יהא כדין שוהה בלתי חוקי בישראל אשר חשוף להליכי אכיפה. על כך הגיש המבקש את העתירה המנהלית מושא הערעור לבית משפט זה (להלן: העתירה השנייה ).

ביני לביני, ביום 7.9.2014, התייצב המבקש ביחידה לעזיבה, אולם סרב לחתום על מסמכים לקידום הרחקתו מישראל למדינה שלישית, בטענה שהוא מוכן לצאת מישראל ללוב בלבד.

2.

ביום 2.12.2014 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא בעתירה השנייה, ובו נדחתה עתירתו של המבקש. נקבע כי המבקש אינו נוקט בצעדים מעשיים להרחקתו מישראל ואף מסכל ניסיונות לקידום ההרחקה, על אף הצהרותיו המילוליות על רצונו לשתף פעולה עם הליך ההרחקה. בהתאם לכך קבע בית משפט קמא כי אין מקום להימנע מקידום הליכי אכיפה כנגד המבקש או להורות על מתן רישיון ישיבה זמני:

"בנסיבות אלו, כל עוד העותר (המבקש בענייננו-י"ע) אינו מוכיח את נתינותו וזהותו ואינו משתף פעולה עם הרחקתו בפועל, אין כל סיבה להימנע מהליכי אכיפה כנגד העותר, ואין מקום להורות למשיב ליתן לו רישיון ישיבה זמני לפי סעיף 2(א)(5) נכון לעת הזו".

3.

המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה ובד בבד הגיש את הבקשה דנן לעיכוב ביצוע ולמתן רישיון ישיבה זמני. בבקשה טוען המבקש כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בתמצית, טוען המבקש כי שהה בעבר במשמורת במשך שנה ושמונה חודשים, והמשיב טרם מיצה הליכים להרחקתו, ומשכך, השמתו במשמורת בעת זו הינה פסולה, מפני שהיא לצורכי ענישה והרתעה בלבד.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בבקשה למתן סעד זמני שהוגשה על פסק דין בעתירה מנהלית, על המבקש להוכיח כי "מאזן הנוחות" נוטה לטובתו וכי סיכויי הערעור להתקבל טובים, וזאת בדומה להליך האזרחי (עע"מ 7142/13 אבן עמי הנדסה אזרחית בע"מ נ' עיריית ירושלים פסקה 12 והאסמכתאות שם (19.11.2013)). כמו כן הטענה בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, צריכה להיות מבוססת על תשתית ראייתית איתנה (ראו, שם ).

5.

בענייננו, מקובלת עליי עמדת המשיב כי אין מניעה להשמתו של המבקש במשמורת תוך כדי הליכי ערעורו על העתירה השנייה, וודאי שאין מקום להורות על מתן רישיון ישיבה זמני למבקש, באשר מדובר במעין "צו עשה" שמיועד למקרים חריגים בלבד, אשר מקרה זה אינו נמנה עליהם (עע"מ 2482/12 אריאס נ' שר הפנים , פסקה 4 והאסמכתאות שם (19.4.2012)). עם זאת, הרחקתו של המשיב למדינה שלישית, תוך כדי התנהלות ערעורו לבית משפט זה, עלולה להכביד יתר על המידה על העותר, ואף לייתר או לסכל את הליך ערעורו.

לאור זאת, איני רואה להידרש לסיכויי הערעור, אך אחזור ואזכיר כי הקביעה לפיה המבקש אינו נתין סודן ובעל זיקות משמעותיות ללוב היא קביעה חלוטה, ולצד זאת ממאן המבקש להציג מסמכים אשר יאפשרו את הרחקתו ללוב, ואינו משתף פעולה עם הליכי הרחקתו מישראל.

6.

נוכח האמור, דינה של הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות, הן לעניין ההימנעות מהליכי האכיפה והן לעניין רישיון הישיבה הזמני. עם זאת, עד להכרעה בערעור, ועד להחלטה אחרת, אני מורה כי המבקש לא יורחק ממדינת ישראל.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.