עע"מ 9003/06 נסים אג'רב נ. שר הפנים

1.

לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם המערערת. עניינו של ההליך - ערעור (מיום 02.11.06) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו בבית משפט לערעורים מנהליים מיום 29.09.06. במסגרת פסק דין זה, נדחתה עתירה מנהלית המכוונת כלפי החלטת המשיב שלא להיעתר לבקשת המערער 2 (להלן: המערער) לשדרג מעמדו למעמד של תושב ארעי במסגרת "ההליך המדורג" של איחוד משפחות עם רעייתו, המערערת 1. ביום 16.08.07 הודיעו המערערים כי נוכח הסכמת המשיב לשדרג את מעמדו של המערער לתושב ארעי ולהנפיק לו תעודת זהות ארעית מסוג א/5 מתבקש בית המשפט להורות על מחיקת הערעור, מכאן הבקשה שלפני.

2.

לטענת המערערים רק בעקבות הגשת העתירה נשוא ההליך, ולאחר שהוגש הערעור דנן, שודרג מעמדו של המערער למעמד של תושב ארעי. בקשת המערערים לאיחוד משפחות הוגשה כבר ביום 27.11.01, טרם התקבלה החלטת הממשלה (מיום 12.05.02), בה נמנע, בין היתר, שדרוג מעמדם של מועמדים המצויים בהליך המדורג לאיחוד משפחות (להלן: החלטת הממשלה). לטענתם, גם עמדת השב"כ ועמדת המשטרה לעניין בקשתם התקבלו טרם מועד זה. ומשכך, היה על המשיב להיעתר לבקשת המערער לשדרג מעמדו טרם הגשת העתירה והערעור.

3.

המשיב ביקש לדחות הבקשה. לטענתו ההחלטה להיעתר לבקשת המערערים ניתנה לפנים משורת הדין ורק לאחר שקילה נוספת של נסיבות עניינו של המערער. נכונותו זו של המשיב אינה מצדיקה פסיקת הוצאות לטובת המערערים. זאת, בפרט נוכח קביעותיו של בית המשפט קמא לפיהן נוכח החלטת הממשלה והוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג-2003 (להלן: חוק הכניסה לישראל), ובהעדר שיהוי בפעולותיו של המשיב, לא נפל פגם בהחלטת המשיב.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב, ובשים לב לקריטריונים שנקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)), נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. המערערים לא עמדו בנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי מספיק בין הגשת ההליך וקבלת הסעד. בית המשפט קמא קבע כי בקשת המערערים חוסה בצילה של החלטת הממשלה וחוק הכניסה לישראל. הבקשה הייתה מונחת במשרדי המשיב טרם הושלמו הבירורים הנדרשים לבחינת מרכז החיים של המערער, ובין לבין נכנסה לתוקף הוראת השעה. נקבע, כי השיהוי בעניין זה לא היה בלתי סביר. היעתרות המשיב לבקשת המערערים לשדרג מעמדו של המערער למעמד של תושב ארעי באה אפוא לאחר שפסק דינו של בית המשפט קמא קבע מפורשות כי "לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב שלא לשדרג את מעמדו של המערער לקבלת רישיון ארעי לישיבה בישראל" ובשים לב לכך שהעתירה "נעדרה בסיס עובדתי ומשפטי" וכן חויבו העותרים לשלם למשיב הוצאות על סך 3500 ₪ (עמוד 13 לפסק הדין). משכך, החלטת המשיב בהליך שלפני ניתנה לפנים משורת הדין, בלא שחזר בו מטענותיו ובלא שנמצא בסיס לקבוע כי נפל פגם כלשהו בקביעת בית המשפט קמא בנדון. הטענות בבקשה שלפני אינן אלא הטענות שנדחו בבית המשפט קמא ונוכח קביעות אלו, העומדות על כנן, אין לראות בהיעתרות המשיב לבקשה משום סטיה מהן. במצב דברים זה, מקובלת על עמדת המשיב לפיה אין עילה לפסיקת הוצאות בהליך זה ודין הבקשה להדחות.