עע"מ 9094/07 קרן אסטריד סנצ'ס נ. משרד הפנים

א.בקשה לסעד זמני בגדרי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב (השופט ד"ר מודריק) בעת"מ 1767/07 מיום 25/9/07, בגדרו נדחתה בקשת המבקשת ליתן לה ולבני משפחתה מעמד בישראל מכוח החלטת ממשלה מספר 156 מיום 18.6.06. המבקשת עותרת כי לא יינקטו אמצעים כלשהם נגדה ונגד הוריה, ובכלל זאת מעצרם והרחקתם, עד להכרעה בערעור. יאמר כבר כאן, כי בפועל מכוונת הבקשה לעת הזאת כלפי הרחקתו של אחד ההורים, שכן בית המשפט לעניינים מינהליים הותיר את המבקשת בארץ עד לאחר סיום שנת הלימודים, ובמדויק עד 31.7.08, וקבע כי הרחקתה, גם לאחר מועד זה, תיעשה בליווי אחד מהוריה.

ב.העובדות הצריכות לענייננו, כעולה מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הן כדלקמן: המבקשת נולדה בקולומביה והגיעה לארץ עם הוריה, עובדים זרים בישראל, באפריל 96, בהיותה בת 3 שנים וארבעה חודשים. המבקשת התחנכה בישראל בגן ובבית הספר היסודי עד כיתה ה'. בראשית דצמבר 2003 חזר האב לקולומביה ולקח עמו את המבקשת. המבקשת שהתה עם אביה בקולומביה עד סוף מאי 2006, ולמדה בבית ספר קולומביאני, אולם לדבריה לא הצליחה להסתגל למקום מגוריה החדש כיוון שהתרגלה לתרבות ולהויה הישראלית. על כן החליט אבי המבקשת, בסוף מאי 2006, לשוב עמה לארץ. המשפחה שוהה שלא כדין בישראל. המבקשת השתלבה בלימודיה בבית הספר בישראל בתנועת הנוער וחידשה קשריה עם חבריה וחברותיה. ביום 28.8.06 הגישו המבקשת והוריה בקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח החלטת ממשלה מס' 156 שעניינה מתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים. ביום 7.1.07 נדחתה בקשתם, כיוון שלא עמדו בקריטריונים שנקבעו בהחלטה. הערר שהוגש נדחה גם הוא, כמו גם עתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בפסק הדין צוין בין היתר כי

"הדברים אינם פשוטים ובוודאי שהלב נוטה לכך שיימצא לעותרת (המבקשת- א"ר) פתרון בין גבולות מדינת ישראל. אולם אינני יכול לומר שהחלטת המשיב היא התעמרות בעותרת. הדברים רחוקים מכך. הורי העותרת שוהים בישראל תקופה ארוכה שלא כדין והם עשו את ילדתם כקרדום לחפור בו מתחת לפני אי חוקיות שהותם בישראל במגמה להציבה על אדנים מוכשרים. מותר למדינת ישראל לשים סייגים וגדרות לנכונותה ואולי גם לחובתה ללכת לקראת ילדים הנמצאים במעמדה של העותרת ולמחול בגינם גם לעוונות הוריהם. שימת סייגים כאלה אינה הופכת את המדינה לנוגשת ומתעמרת בנפשות ילדים".

נקבע כי לא תבוצע כל פעולה להרחקת המבקשת עד 31.7.08, וגם לאחר מועד זה לא תתבצע הרחקה של המבקשת בגפה, אלא לפחות עם אחד מהוריה.

ג.בבקשה נטען כי לא ייגרם נזק אם יוכלו שני ההורים להשתתף בדיוני הערעור עד הכרעתו.

ד.עמדת המשיב היא כי דין הבקשה להידחות, ולשיטתו נוכחותם של שני הוריה של המבקשת בישראל שלא כדין אינה נדרשת לבירור טענותיה. יתר על כן, בהתאם לפסק דינו של השופט מודריק הותרה שהייתה בארץ של המבקשת ושל אחד מהוריה עד ליום 31.7.08, היינו, ניתן למעשה עיכוב ביצוע לתקופה ארוכה במיוחד של עשרה חודשים לאחר דחייתה של העתירה. בנסיבות אלה, אין מקום לאפשר את המשך שהייתה של המשפחה כולה בארץ, נוכח התשתית העובדתית שפורטה. הוסף כי סיכויי הערעור קלושים, שכן נקבע כי החלטת הממשלה 156 אינה חלה על המבקשת, אשר אינה עומדת בתנאי הבסיסי הנוגע לרצף השהייה בארץ. בית המשפט קמא איפשר למבקשת לסיים את שנת הלימודים בישראל, ולשם כך החליט כי אחד מהוריה יוכל להישאר עמה עד למועד זה. אם יתקבל הערעור, יוכל ההורה השני לשוב לישראל.

ד.( 1) לאחר העיון בבקשה ובתגובות ובנספחיהן, אין בידי להיעתר לבקשה.

השיקולים לסעד זמני בגדרי הערעור נודעים הם ודומים לשיקולים בעיכוב ביצוע, ועיקרם סיכויי הערעור ושאלת מאזן הנזקים ובכלל זה היכולת להשיב מצב לקדמותו. לעניין זה אין המשפט המינהלי שונה מן המשפט האזרחי; גורן בתי משפט מינהליים, תשס"ח-2008, 319; עמ"מ 2803/06 מאיר ובניו נ' הגיחון מפעלי מים (השופטת נאור) (2006) והאסמכתאות דשם; ציינה שם השופטת נאור, כי "שני השיקולים – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות – הם, 'כלים שלובים' המשפיעים זה על זה". אוסיף, כי בהקשרים הספציפיים של עובדים זרים – כמו גם בתחומים אחרים שעניינם גורלו של אדם והמקום בו יחיה את חייו השאלות אינן משפטיות-טכניות או כלכליות אלא אנושיות.

(2) דומני, בכל הצער שבדבר כלפי המבקשת, כי מבחינת סיכויי הערעור, מבלי לקבוע מסמרות, ניצבת בפני המבקשת משוכה גבוהה. החלטת הממשלה קובעת רצף זמן בן שש שנים כתנאי להענקת רישיון לישיבת קבע לילדי שוהים בלתי חוקיים. קטיעת הרצף לזמן קצר אפשרית, ומשרד הפנים פירש משך זמן זה כשנה בלבד; במקרה דנא המדובר בפרק זמן של כשנתיים ומחצה. מטבע הדברים, כאשר מדובר בנקודת חיתוך כלשהי ייתכנו מקרים פרטניים בהם ייגרם קושי לנוגעים בדבר, אולם נדמה כי זהו הכרח בל יגונה, שכן אחרת אין לדבר סוף, ואל נשכח כי המדובר בשהות בלתי חוקית.

(3) בעניין שבנדון דידן, לא שוכנעתי כי מאזן הנזק נוטה לצידה של המבקשת, מכל מקום לא באופן שאינו מאפשר את השבת המצב לקדמותו, ככל שתזכה בערעורה. בית המשפט קמא גילה - בכל הכבוד - אנושיות הן בדרך בה ניסח את הכרעתו והן בתוצאתה האופרטיבית באשר למבקשת ולשנת הלימודים; הפתרון שהתוה התחשב במצבה המיוחד של המבקשת, וגם איפשר לה נוכח גילה - בת פחות משש עשרה - לסיים את שנת הלימודים, ולאחד מהוריה להישאר עמה. במצב דברים זה איני רואה מקום לסעד הזמני המבוקש לעניינו של אחד ההורים.

(4) אין בידי, איפוא, להיעתר לבקשה לצו ביניים.