עע"מ 9325/09 תייסיר מוחמד ביאדסה נ. מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון וב

השופט א' א' לוי:

המערער, תושב כפר ג'ת, בנה ללא היתר מבנה בן שתי קומות ובשטח של 250 מ"ר. בחודש יוני 2008 הוצא על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה צו מנהלי להריסת המבנה, ובעקבות כך פנה המערער לבית משפט השלום בבקשה לביטול הצו. בקשה זו נדחתה לאחר שנמצא כי הצו הוצא כדין, הואיל והמבנה טרם הושלם והצו נדרש למנוע עובדה מוגמרת.

את השגותיו נגד פסק-דינו של בית משפט השלום, הביא המערער בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, אולם הערעור נדחה בחודש יוני 2009. בעקבות כך לא ראה המערער צורך לנקוט בדרך האחת שנותרה לו מכוח סדרי הדין הנוהגים – לפנות בבקשה

ליתן לו רשות לערער בפני בית המשפט העליון – וכך הפך פסק-דינו של בית המשפט המחוזי זה מכבר לחלוט. במקום זאת הגיש המערער עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בה ביקש להורות על "הקפאת" ביצועו של צו ההריסה המנהלי, עד שיסתיים הדיון בתכניות שונות אותן יזמה הרשות המקומית.

העתירה נדחתה מנימוקים שונים, ולהשקפתנו די באחד מהם כדי לדחות גם את הערעור שבפנינו. נקדים ונאמר, כי ככל שיש ממש בטיעונו של בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד אבו חוסיין, בדבר המצב התכנוני באזור המקשה על מתן מענה לגידול באוכלוסיה, כי אז אין מנוס מהמסקנה כי המצוקה בה מצויים תושבי ג'ת היא מצוקת אמת. עם זאת, לא ניתן להשלים עם כך שהמערער ואחרים דוגמתו יעשו דין לעצמם, יבנו בתים בעלי מידות, ובהמשך יבקשו כי התכניות יותאמו לעובדות שהם יצרו בשטח. ככל שהתכניות הקיימות אינן מספקות מענה הולם, דרך המלך היא להביא את העניין לדיון בפני מוסדות התכנון, ולחלופין, בפני הערכאות השיפוטיות המוסמכות, ומותר להניח שככל שיימצא כי גוף זה או אחר חטא במחדל, יושיט בית המשפט סעד הולם. אולם בהליכים אלה יש לנקוט קודם לתחילת הבנייה ולא בדיעבד, ולא זו בלבד שהמערער לא נהג כך, אלא שהוא בחר לתקוף את צו ההריסה המנהלי בדרך שהתווה חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1985. משלא הצליח להשיג את מבוקשו, הוא מנסה להשיג על הצו (שמכוח פסק דינו של בית המשפט המחוזי הפך לחלוט), על ידי נקיטתם של הליכים בפני ערכאות מנהליות. דרך זו לא תצלח, ומטעם זה בלבד ומבלי לדון בנימוקיו האחרים של בית משפט קמא, אנו דוחים את ערעור.

המערער ישא בהוצאות המשיבה בסכום של 7,500 ש"ח.