עע"מ 9385/05 נילי וינברג נ. ועדת הערר המחוזית - מחוז תל אביב

השופטת א' חיות:

1.

המערערת, שבבעלותה בניין מגורים ברחוב בורוכוב 15 בתל-אביב (להלן: הבניין ), ביקשה בשנת 2004 לבנות חדר שירות בסמוך לדירת המרתף שבבניין. לצורך כך היה על המערערת לעמוד בתנאים שנקבעו בתוכנית מתאר מקומית "ע/1"-מרתפים, שינוי מספר 1 לשנת 1995 של תוכנית מתאר מקומית "ע"-מרתפים (להלן: התוכנית ע/1 ). תוכנית זו מסדירה בניית מרתפים ושימוש בהם במרחב התכנון המקומי של תל-אביב-יפו. ביום 8.6.2004 הגישה המערערת לרשות הרישוי בעיריית תל-אביב-יפו בקשה לקבלת היתר בנייה אך הבקשה נדחתה בעיקר מן הטעם ש"בניית המחסן ב'מרתף' נוגדת את הוראות תב"ע 'ע1' כאשר הוא בנוי מעל פני הקרקע שסביבו והכניסה אליו מקיר חיצוני גלוי". ערר שהגישה המערערת על החלטה זו נדחה על ידי המשיבה 1 ומשכך פנתה המערערת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעתירה לביטול ההחלטה. במהלך הדיון בעתירה סבר בית המשפט כי מן הראוי שהצדדים יבואו בדברים והמשיבה 2 תשוב ותבחן אפשרות להכשרת הבנייה המבוקשת (החלטה מיום 18.4.2005). בעקבות כך נערכה פגישה בין נציגי המשיבה 2 לבין המערערת, אך גם לאחר אותה פגישה לא שינתה המשיבה 2 מדעתה כי אין לאשר את הבקשה. בפסק דינו מיום 4.9.2005 דחה בית משפט קמא את העתירה בדחותו את טענת המערערת לפיה החלטת רשות הרישוי ניתנה בחוסר סמכות מאחר ועל פי התוכנית ע/1 הסמכות להכריע במחלוקת באשר למפלס פני הקרקע נתונה למהנדס העיר בלבד. בית משפט קמא קבע בהקשר זה כי מהנדס העיר רשאי היה לאצול לרשות הרישוי את סמכותו בנדון ועל כן יש לראות את החלטתה כהחלטה שניתנה בסמכות כדין. בית המשפט הוסיף וקבע עוד כי הפרשנות שניתנה על ידי המשיבות להוראות התוכנית ע/1 היא פרשנות סבירה ולא נפל בה פגם כלשהו מן הפגמים המצדיקים את התערבות בית המשפט בהחלטות של רשויות רישוי ותכנון.

2.

מכאן הערעור שלפנינו, בו שבה המערערת וטוענת כי חדר השירות שלצורך בנייתו נתבקש ההיתר עונה על דרישות התוכנית ע/1 ועל כן שגה בית משפט קמא בדחותו את העתירה. המערערת מוסיפה וטוענת כי שגה בית משפט קמא עוד בקובעו כי מהנדס העיר היה מוסמך לאצול לרשות הרישוי את סמכותו לקביעת מפלס פני הקרקע וכן היא טוענת כי החלטת רשות הרישוי בנדון התקבלה מבלי שניתנה לה זכות טיעון. המערערת אף מלינה בערעורה על כך שהחלטותיהן של המשיבות אינן נתמכות בתשתית עובדתית ראויה והן פוגעות בזכויותיה הקנייניות שלא כדין. לבסוף מלינה המערערת על כי בית משפט קמא לא איפשר לה לחקור את המצהירה מטעם המשיבה 2. המשיבות, מצידן, טוענות כי לא נפל בהחלטותיהן כל פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט וכי יש לאמץ את פסק דינו של בית משפט קמא ולדחות את הערעור.

3.

דין הערעור להידחות.

הלכה היא כי בית המשפט אינו שם עצמו בנעליה של הרשות ואינו מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתה המקצועי. גדר התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות הפועלות בתחום התכנון והבנייה הינו מצומצם ואין די לעניין זה בכך שדעתו של בית המשפט בשאלה תכנונית שונה מעמדת הרשות, אלא נדרש כי תתקיים אחת העילות המובהקות המצדיקות התערבות במעשה המינהלי כגון חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (ראו: בג"ץ 1125/91 ליטמן נ' הוועדה לבניה למגורים, מחוז המרכז (לא פורסם, 15.7.1991); בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה , פ"ד מה(3) 678, 688 (1991); בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה , פ"ד נ(3) 441, 469-468 (1996); בג"ץ 4776/03 מלון רג'נסי ירושלים בע"מ נ' שר הפנים , פיסקה 13 (טרם פורסם, 9.5.2005); עע"ם 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים , פיסקה 9 (טרם פורסם, 24.11.2005)). במקרה שלפנינו לא מצא בית משפט קמא כי נפל בהחלטתה של מי מהמשיבות פגם כלשהו המצדיק את התערבותו ולאחר שעיינו בטענות הצדדים אנו סבורים כי קביעה זו בדין יסודה. ההחלטות בעניינה של המערערת התקבלו על ידי הגופים המוסמכים לכך לאחר שפירשו את הוראות התוכנית הרלוונטית ובחנו את התאמתה של בקשת ההיתר לתוכנית זו, והכול תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי וראוי. המשיבות סברו כי חדר השירות שבנייתו מתבקשת איננו "מרתף" במובן שאליו כיוונה התוכנית ע/1, משום שבנייתו על פי הבקשה היא מעל פני הקרקע שסביבו ומשום שהכניסה אליו היא מקיר חיצוני גלוי. בית משפט קמא לא מצא כי גישה זו לוקה באי סבירות או בפגם אחר המצדיק התערבות ודעתנו כדעתו. שקלנו אם יש מקום להחזיר את התיק לחקירה נגדית של נציגת המשיבה 2 אך לאחר ששבנו ועיינו בדבר מצאנו כי לא יהא בכך כדי לשנות מן התוצאה בנסיבותיו של תיק זה. אשר לטענת המערערת כי מהנדס העיר לא היה מוסמך לאצול לרשות הרישוי את הסמכות הנתונה לו מכוח התוכנית ע/1 לקבוע את מפלס פני הקרקע "בכל מקרה של חילוקי דעות". טענה זו אף היא דינה להידחות ולו מן הטעם שהבקשה להיתר נדחתה במקרה דנן בלא שנדרשה הכרעה בשאלה מהו מפלס פני הקרקע. זאת מפני שהמשיבות סברו, ובצדק סברו, כי המפלס הרלוונטי במקרה דנן הוא זה הסובב את חדר השירות ומפני שסברו עוד כי לא יכולה להיות מחלוקת באשר לכך שחדר השירות נשוא הבקשה להיתר אינו מצוי ברובו מתחת לפני הקרקע הסובבת אותו.

אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תשלם לכל אחת מן המשיבות שכר טרחת עורך דין בערעור בסך 10,000

ש"ח.