עע"מ 9386/96 סאלח סמיר נ. סלע אבי

המבקש נפגע בתאונת עבודה, שעה שעסק בהריסת קיר. הוא תבע את מעבידו, המשיב 1 (להלן: "המשיב 1") ואת חברת הביטוח של מעבידו, המשיבה 2 (להלן: "המשיבה 2") על הנזקים שנגרמו לו בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 4263/92). לטענתו, התרשל המשיב 1 ולא נקט את אמצעי הזהירות הנדרשים. עוד טען, כי המשיב 1 הפר את חובותיו הקבועות בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח - 1988 (להלן: "תקנות הבטיחות").

בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ד"ר נ' דנון) קבע, כי אפילו יקבל את כל טענותיו העובדתיות של המבקש לא יהיה בכך כדי להטיל אחריות על המשיב 1. מן האמור בטענותיו של המבקש עולה, לפי קביעת בית המשפט, כי המשיב 1 הנחה את המבקש כיצד להרוס את הקיר, כי הנחיותיו היו סבירות וכי המערער פעל בהתאם להן. לפיכך קבע בית המשפט, כי לא הוכח, כי המשיב 1 התרשל. עוד קבע בית משפט השלום, כי הוראות תקנות הבטיחות, שחייבו ניהול ישיר של ההריסה על ידי מנהל עבודה בעל ותק של שנה בעבודות הריסה, ונקיטת אמצעי זהירות למניעת התמוטטות, קוימו. זאת הואיל והמבקש עצמו, שבעת קרות התאונה היה בעל ותק של שלוש עשרה שנה ונסיון בהריסת קירות, היה מנהל העבודה באתר ואמצעי הזהירות שננקטו על-ידו היו האמצעים שראוי היה לנקוט.

לפיכך קבע בית משפט השלום, כי, אף אם תתקבל גירסת המבקש, מתחייבת המסקנה, כי התאונה היתה בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לצפייה מראש. בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי הוא דוחה את הגירסה העובדתית שהוצגה על ידי המבקש ומעדיף את גירסת המשיב 1. לפיכך, קבע בית המשפט, כי המשיב 1 הנחה את המבקש באופן סביר להרוס את הקיר מלמעלה למטה, על מנת להקטין את סכנת ההתמוטטות וכי המבקש פעל בניגוד להנחייה זו והרס את הקיר מלמטה למעלה, פעולה שגרמה להתמוטטות הקיר.

המבקש ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא מ. סלוצקי וכב' השופטים ש. וסרקרוג ומ. נאמן). בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום באשר לאופן קרות התאונה, לסבירות הנחיותיו של המשיב 1, ולאשמו של המבקש עצמו בגרימת התאונה. לפיכך נדחה הערעור.

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. המבקש מבסס את בקשתו לערעור שני על הוראות תקנה 127 לתקנות הבטיחות, הקובעת:

"מבצע בניה אחראי שעבודת הריסה תבוצע בהנהלתו הישירה של מנהל עבודה בעל נסיון של שנה אחת בהריסת מבנים".

המבקש חולק על תפישתו של בית משפט השלום שקבע, כי המבקש עצמו היה מנהל העבודה באתר, שכן המבקש אמנם היה מנוסה בעבודות בניה אך לא היה מנהל עבודה. לענין זה טוען המבקש, כי לשאלת החובה למנות מנהל עבודה מוסמך שינהל ישירות עבודות הריסה נודעת חשיבות משפטית וציבורית, המצדיקה מתן רשות ערעור. עוד הוא טוען, כי טעו הערכאות התחתונות בכך שלא קבעו, כי המשיב 1 אחראי לנזקי המבקש מכח הפרת חובה חקוקה - אי מינוי מנהל עבודה ואי-נקיטת אמצעי זהירות מתאימים. לעניין זה הוא משיג על ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות: ככל שהבקשה מבוססת על טענות עובדתיות החולקות על הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום ואושרו בבית המשפט המחוזי - הרי אין מקום שבית משפט זה יתערב עתה בממצאים אלה. באשר לטענה בדבר היעדרו של מנהל עבודה שניהל ישירות את עבודות ההריסה - טענה זו כשלעצמה אינה מעוררת שאלה משפטית מהותית בעלת השלכות ציבוריות (וראה: ע"א 108/82 חניון חיפה נ' מצת אור , פ"ד לו (3) 123). בית משפט השלום קבע ממצא בעניין זה על-סמך מסכת עובדתית מסויימת שהייתה בפניו, וסבר, כי המבקש ניחן בכישורים ובנסיון הדרושים לשם מילוי הוראותיהן של תקנות הבטיחות. זכות הערעור על קביעה זו מוצתה ואין מקום לבירורה בשנית במסגרת ערעור ברשות.

הבקשה נדחית.