עע"מ 9603/01 נעימה אחמד נ. ממונה אזורי מ"ק ומע"מ -חיפה

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דין שנתן בית-המשפט העליון (הנשיא ברק והשופטות שטרסברג-כהן ודורנר) בע"א 5330/98 ו- 5503/98.

2.העותר, סוחר גרוטאות בחיפה, ביקש לנכות מהכנסותיו תשומות בסכום מסויים, בהסתמכו על חשבוניות שהציג לפני מנהל מס ערך מוסף בחיפה ( המנהל ).

המנהל סירב להכיר בחשבוניות כמיסמכים בני-תוקף, בהסתמכו על הודעות שניתנו בידי מי שהחשבוניות ניתנו על-ידם, כביכול, הודעות ולפיהן לא היו החשבוניות אלא מיסמכים פיקטיביים. השגתו של העותר נדחתה, ועל-כן ערער לבית-המשפט המחוזי.

3.בערעור לפני בית-המשפט המחוזי הוסכם לראות בהודעות שהמנהל הסתמך עליהן כעדות בחקירה ראשית, ואולם מוסרי ההודעות - למעט אחד - לא התייצבו בבית-המשפט לחקירה נגדית על הודעותיהם. בית-המשפט קבע כי ההודעות אכן קבילות הן כראיה, אלא שנעדרות הן מישקל-של-ממש בשל-כך שנותניהן לא התייצבו לחקירה; וכהנמקתו: משום שחלק מנותני ההודעות היו צפויים הם-עצמם להליך פלילי ו"אין זה ברור כלל אם הודעותיהם לא היו מגמתיות ולא באו לרצות את חוקרי מע"מ"; וכן, ש"אין לדעת באיזו מידה לא נפל עליהם מורא החוקרים, או שציפו לטובות הנאה אלה או אחרות אם יאמרו דברים המצופים מהם". אשר למוסר ההודעה שהתייצב לחקירה, לעניינו נעתר בית-המשפט לבקשת המנהל, וקבע כי החשבוניות שנתן לעותר היו אמנם חשבוניות פיקטיביות.

4.שני הצדדים ערערו לבית-המשפט העליון, ובית-המשפט החליט לדחות את ערעורו של העותר ולקבל את ערעורו של המנהל. ואלה היו דבריו של בית-המשפט בחלקו העיקרי של פסק-הדין (בפיסקאות 10 ו11- בו).

על פי תקנה 10א' לתקנות [הכוונה לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור) תשל"ו - 1976 - מ' ח'] -

"בית המשפט יתיר הבאת ראיה עליה ביסס המשיב את שומתו או את החלטתו או המערער את הדו"ח שהגיש או את טענותיו, גם אם ראיה כזו לא היתה קבילה בבית משפט בהליך אזרחי".

אכן, מכוח תקנה זו רשאי היה בית המשפט לקבל את ההודעות השונות כראיות בפניו, למרות שנותניהן לא התייצבו לחקירה בפני בית המשפט. להיבטים הפליליים של מעשי המערער אין רלבנטיות בנדון, שכן ההליך עסק בשומתו של המערער ולא באחריותו הפלילית. זאת ועוד: הצדדים הסכימו כי תוכן ההודעות יחשב כעדות ראשית בבית המשפט. בנסיבות כוללות אלה, שוכנעתי כי מן הדין היה להסתמך על הודעות אלה ולהסיק מהן את המסקנות המשפטיות המתבקשות, בייחוד שעה שהחשש מפני הטיית האמור בהן לרעת המערער, משיקולי עניין ואינטרס של נותני ההודעות, לא בוסס במידה מספקת. מעבר לכך, עדותו בבית המשפט של מוריס סיאהו, שהיתה מהימנה על בית המשפט, מחזקת אף היא את התשתית הראייתית שהיתה בפני המנהל, וממילא, בפני בית המשפט. אשר על כן, התשתית הראייתית שעמדה בפני המשיב עת ערך למערער את שומת התשומות - מצדיקה את האמור בה, ולא היתה עילה להתערב בה ולקבל את ערעור של המערער.

11.על כך יש להוסיף, כי לצד שומת התשומות נערכה למערער גם שומת עיסקאות, בשל קביעת המשיב לפיה המערער ביצע עסקאות מבלי לדווח עליהן לרשויות המס. על שומה זו לא ערער המערער, ובכך, למעשה, "הודה" כי ביצע עסקאות ב"שחור". מנסיבות אלה והראיות שבבסיסן, אין להתעלם, שעה שתומכות הן בעמדת המשיב והחלטתו. על יסודן מתבקשת היתה גירסה מפורטת של המערער באשר לחשבוניות שהוצאו לו ובאשר להיותן מוצאות "כדין". גירסה מעין זו לא הובאה בפני הערכאה הראשונה ואף לא בפנינו. אשר על כן, נחה דעתי כי מן הדין לקבל את ערעורו של המשיב (ע"א 5503/98) ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ככל שהדברים אמורים בחשבוניות השונות שביסוד המחלוקת (למעט אלו שהוצאו על ידי מוריס סיאהו).

5.העותר מבקש לקיים דיון נוסף בדברים אלה, שלטענתו עומדים הם "בסתירה להלכות מוצקות בתחום סדרי הדין וסדרי הראיות המקובלים והידועים, לפיהן כל הודעה ו/או אימרה של עד, אשר לא התייצב לחקירה, הודעתו לא תהווה ראיה קבילה ו/או ראיה כלל אלא בנסיבות מיוחדות שיירשמו ...". עוד מצביע העותר על "קשיותה של ההלכה" שבפסק-הדין, שלדבריו "מהווה [היא] מהפכה לשמה בדיני הראיות ...".

משקראתי הצהרות מרעישות אלו, ציפיתי לפגוש אותן "הלכות מוצקות" שפסק-הדין עומד בסתירה אליהן, ותהיתי כיצד יתמודד בא-כוח העותר עם הוראתה המפורשת והברורה של תקנה 10א לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), התשל"ו1976- (ראו נוסחה של תקנה זו בציטוט מפסק-דינו של בית-המשפט). אלא שתקנה זו היתה בבחינת בל תיראה ובל תיזכר בעתירתו של העותר, ומראי מקומות להלכות סותרות - אף הם לא נמצאו לי בעתירה.

אכן, מוסכם על הכל כי אותן הודעות ראיות קבילות היו, והנמקתו של בית-המשפט העליון - בניגוד לדעתו של בית-המשפט המחוזי - על-שום-מה-ולמה ראויות הן למישקל מכריע, בוודאי אין בה כדי לקבוע הלכה הראויה לדיון נוסף בה.

6.העותר מוסיף וטוען כי שומה היה עליו על בית-המשפט העליון להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי כדי לאפשר לו להציג ראיות סותרות, אלא שבהכריעו כפי שהכריע בנקודה זו לא קבע בית-המשפט העליון כל הלכה שהיא, לא-כל-שכן שלא קבע הלכה הראויה לדיון נוסף בה.

7.העתירה נדחית. העותר ישלם למנהל שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח.

היום, י"ד בשבט תשס"ב (27.1.2002).

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

01096030. G03

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il

לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il