פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים בעניינים מינהליים
עע"מ
984/20
לפני:
כבוד הנשיאה א' חיות
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט ד' מינץ
המערערת:
י.ב שיא משאבים בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הפנים
2. החברה למשק וכלכלה של השלטון
המקומי בע"מ
ערעור על פסק הדין
של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 6.1.2020
בעת"מ 16721-08-17 ובעת"מ 24082-03-19 שניתן על ידי כבוד השופט א'
דראל
תאריך הישיבה:
כ"א באלול התש"ף
(10.9.2020)
בשם המערערת:
עו"ד שמואל אזולאי; עו"ד אורי
פרץ
בשם המשיב 1:
עו"ד סיון דגן
בשם המשיבה 2:
עו"ד ענת גפני; עו"ד ליאת
ברוך
פסק-דין
השופט ד' מינץ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' דראל ) מיום 6.1.2020 שניתן בשתי עתירות מינהליות שאוחדו (עת"מ 16721-08-17; עת"מ 24082-03-19). ביסוד העתירות "מכרזים משותפים" בעניין מתן שירותי ניקיון שערכה משיבה 2 עבור רשויות מקומיות מכוח חוק הרשויות המקומיות (מכרזים משותפים), התשל"ב-1972.
הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בשתי טענות המערערת: האחת, האם מתקיימת במכרז מושא העתירה תחרות בין המציעים והאם אופן עריכת המכרז אינו מביא להגשת הצעות זהות ולהכללת כל המציעים במאגר שממנו נבחרים המתקשרים לפי נוהל הצעת מחיר המבוצע על ידי הרשויות המקומיות בעצמן; השנייה, האם מדובר במכרזים ל"מראית עין" המסווים את ההתקשרות לאספקת כוח אדם לצורך מתן שירותי ניקיון תוך עקיפת המגבלות הקבועות בדין להעסקת עובדים מסוג זה.
אשר לטענה הראשונה, טענת העותרת נשענה על הנחה עובדתית כי המחיר המינימאלי לכל אחד מהשירותים המתבקשים במכרזים הוא כה גבוה לעומת עלות השירות בפועל כך שכל המציעים במכרז מציעים את המחיר המינימאלי (בתוספת המינימאלית הקבועה בתנאי המכרז). בית המשפט המחוזי קבע כי הנחה זו לא הוכחה כלל והמערערת לא הניחה תשתית עובדתית כל שהיא לטענתה; היא לא הציגה נתונים על החישוב הריאלי של עלות השירות לעומת המחיר הנקוב במכרז; ולא הציגה נתונים המפרטים את ההצעות שניתנו ועד כמה כולן אחידות. אשר לטענה השנייה, נקבע כי בניגוד לטענת המערערת, אין המדובר במכרז ל"מראית עין" אלא במכרזים מפורטים הכוללים מגוון שירותי ניקיון המבוססים על הצעת מחיר ליחידות זמן של עבודת כוח אדם ולא הונח יסוד לטענה כי מדובר בהחלטה המבוססת על שיקולים זרים, בלתי חוקית או בלתי סבירה.
על כך הוגש הערעור לפנינו כאשר עד למועד שמיעת הערעור, הוגשו שתי בקשות להוספת ראיות המוכיחות לטענת המערערת את נכונות טענותיה.
לאחר שעיינו בטענות הצדדים ושמענו את טיעוניהם בעל-פה לפנינו, החלטנו לדחות את הערעור לפי הסמכות הנתונה לנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (החל בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). זאת מאחר שלא ראינו מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; הממצאים שנקבעו בו תומכים במסקנה המשפטית; ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. נוסיף במסגרת זו, שלא ראינו מקום לקבל את בקשות המערערת להוספת ראיות. הלכה למעשה מדובר בניסיון המערערת לרפא את הפגמים שנפלו בהוכחת טענותיה, תוך הנחת תשתית עובדתית חדשה לחלוטין שלא עמדה כלל לפני בית משפט המחוזי, שעה שלא הייתה כל מניעה שהמערערת תמציא את הראיות לפני בית המשפט המחוזי. את זה לא ניתן לעשות במסגרת ערעור לבית משפט זה, כאשר אין בפי המערערת נימוק משכנע מדוע נמנעה מלהמציא את הראיות באכסניה המתאימה; ומדוע היא נכנסת לגדרם של אותם מקרים חריגים המאפשרים הוספת ראיות שלא הובאו לפני הערכאה המבררת (וראו: ע"א 6913/18 שקדי נ' הרודיום השקעות בע"מ (4.8.2020); ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע , פ"ד נט(3) 337, 343 (2004); ע"א 3757/13 בורנשטיין נ' עיריית חיפה (21.7.2016)).
המערערת תישא בהוצאות כל אחד מהמשיבים בסך של 15,000 ש"ח.
ניתן
היום, כ"ד באלול התש"ף (13.9.2020).
ה נ ש י א ה
ש ו פ ט
ש ו פ ט