עע"מ 9864/09 ד"ר אברהם לימונצ'יק נ. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירו

השופט א' גרוניס :

1.

המערער הגיש למוסדות התכנון תוכנית מתאר מקומית אותה הוא יזם. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים (המשיבה 1) החליטה לדחות את התוכנית. המערער הגיש עתירה נגד החלטת הדחייה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. בית המשפט (כבוד השופט נ' סולברג) דחה את העתירה. מכאן הערעור שבפנינו.

2.

התוכנית בה מדובר, שמסומנת במספר 8970, חלה לגבי שתי חלקות בשכונת בית הכרם בירושלים. החלקה האחת, והיא העיקרית, בה יש זכויות למערער, מיועדת למגורים ועליה מבנה קיים. החלקה האחרת מיועדת לבניין ציבורי. לפי התוכנית ניתן יהיה להוסיף יחידות דיור במבנה הקיים, חלקן על דרך הוספת קומה. מאחר שיש צורך, על פי הדינים החלים, בהסדרת מקומות חנייה למכוניות של הדיירים, הוצע בתוכנית להכשיר את החניות הנדרשות בתחומו של המגרש הסמוך, שייעודו בניין ציבורי. לפי התוכנית, ניתן יהיה להכשיר במקום 21 חניות כאשר 10 מתוכן מיועדות לדיירי בית המגורים ואילו האחרות יוכלו לשמש כחניות ציבוריות. בשלב מסוים תמכה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים (המשיבה 3) בתוכנית, אך כנראה שהיא חזרה בה.

3.

מאחר שהתוכנית נמצאת בסמכותה של ועדה מחוזית, היא הובאה בפני המשיבה 1. ביום 1.6.08 הוחלט על ידי המשיבה 1 לקבל הבהרות ממהנדס עיריית ירושלים. עמדתו של המהנדס (המשיב 2) הייתה שאין לאשר את פתרון החנייה. העניין הובא שוב בפני המשיבה 1 שקיימה דיון ביום 23.11.08. בדיון השתתפו פרקליטתו של המערער והאדריכלית שפעלה בשמו. המשיבה החליטה לדחות את התוכנית. הטעם לדחייה היה שאין לאפשר פתרון חנייה לשימוש פרטי במגרש שייעודו למבנה ציבורי.

4.

בעתירה שהגיש המערער לבית המשפט לעניינים מינהליים העלה העותר טענות הן במישור הדיוני והן במישור המהותי. לטענתו, הדיון שנערך בוועדה המחוזית היה "עילג ושטחי" ופרוטוקול הדיון מיום 23.11.08 אינו מקיים את הדרישות שבסעיף 48ד לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1968 (להלן- החוק ). לגופה של ההחלטה נטען, כי אין היא סבירה, בין היתר, מאחר שאינה מתיישבת עם המגמה הקיימת לאפשר ציפוף של בנייה. כאמור, בית משפט קמא דחה את העתירה. בערעור חוזר המערער ומציג את הטענות שהועלו בערכאה הראשונה.

דעתנו היא שלא נפלה שגגה בפסק הדין. לשם בחינת הטענות הדיוניות עיינו בפרוטוקול הדיון שנערך בוועדה המחוזית ביום 23.11.08. בדיון ניתנה אפשרות נרחבת לטיעון מטעמו של המערער, ואכן אין הוא מלין על שלילת זכות הטיעון. מכל מקום, בחינה של הפרוטוקול מגלה כי המשיבה 1 ערכה דיון ענייני ורציני. אף לא מצאנו שהייתה חריגה מן הדרישות באשר לפרוטוקול, כאמור בסעיף 48ד לחוק.

5.

דומה, שהטענה העיקרית של המערער מופנית נגד עצם ההחלטה לדחות את התוכנית שהוא יזם. טענתו היא שאין כל סיבה למנוע הקמתן של חניות במגרש הסמוך, שייעודו למבנה ציבורי. המערער מצביע על כך שהוא נכון לבצע על חשבונו את הכשרת המגרש למטרת חנייה ל-21 חניות, היינו לא רק ל-10 החניות המיועדות לדיירי הבניין. כמו כן הוא מתחייב לשאת בעלות של הכשרת 10 מקומות חנייה לדיירים אם וכאשר יוחלט לבנות מבנה על המגרש המיועד למבני ציבור. עוד נטען, כי כיום לא קיימת תוכנית מתאר עדכנית לגבי שכונת בית הכרם והליכים לגבי תוכנית כזו נמשכים זה שנים. לכן, אין מנוס מתוכנית נקודתית כפי שהוצעה על ידו, שיש בה, לטעמו, פתרון ראוי להסדרת החניות לדיירים.

6.

חרף טענותיו של המערער, לא שוכנענו שהערכאה הדיונית טעתה בהחליטה שלא להתערב בהחלטה המינהלית עליה משיג המערער. יש לזכור, כי על פי התוכנית ימוקמו חניות פרטיות במגרש שייעודו למבנה ציבורי. הבעיה של מחסור במקומות חנייה בשכונות ישנות הינה בעיה מוכרת. ברם, אם יתקבל הפתרון הנקודתי המוצע על ידי המערער, המשמעות עלולה להיות שבכל מקרה דומה ייאלצו מוסדות התכנון להסכים להכשרת חניות פרטיות במגרשים המיועדים למבני ציבור. במלים אחרות, להתערבות של בית המשפט במקרה הפרטני הנוכחי עשויה להיות השלכת רוחב קשה. זאת ועוד, אף אם תינתנה על ידי המערער התחייבויות שונות לגבי העתיד, כאשר תבוא העת לבנות מבנה ציבורי על המגרש, מי לידינו יתקע שהדיירים לא יטענו להסתמכות ויפעלו למניעת הקמתו של המבנה הציבורי. הבעיה עלולה להחריף אם רשויות התכנון ייאשרו מהלך דומה לגבי מגרשים אחרים. כמו כן, ייתכן שהכשרת המגרש לחניות תיצור אילוץ תכנוני בכל הנוגע לשימוש העתידי במגרש. מדברים אלה עולה בבירור כי לא ניתן לומר שהחלטתה של המשיבה 1 לדחות את התוכנית נגועה בחוסר סבירות.

7.

מבינים אנו ללבו של המערער, שאינו יכול למצות את זכויות הבנייה בחלקה בה יש לו זכויות. ניתן להניח שאילו הייתה מתקבלת תוכנית מתאר חדשה לשכונת בית הכרם, כי אז הוא לא היה נאלץ ליזום תוכנית נקודתית. שמענו שרשויות התכנון מטפלות בנושא. יש לקוות שהתוכנית תטופל במהירות המתחייבת, הכול בהתחשב באילוצים השונים תחתם פועלים מוסדות התכנון.

8.

הערעור נדחה. המערער יישא בשכר טרחה בסך 10,000 ש"ח למשיבה 1 ובאותו סכום למשיבים 3-2.