עע"מ 9871/05 הגב' אוידוב אוטגונטויה נ. מדינת ישראל -משרד הפנים

השופטת מ' נאור:

1.אתמול, בשעה 11 בבוקר נתן בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (כבוד השופט אלטוביה) פסק דין (המכונה בטעות "החלטה"), בו נדחתה על הסף עתירתם של העותרים להתיר את כניסתה לארץ של המערערת מס' 1. מערערת מס' 1, היא בעלת דרכון מונגולי והיא מוחזקת במתקן מסורבי כניסה לישראל בשטח נמל התעופה בן-גוריון. העותרת, כך נקדים ונציין, מיועדת לגירוש מהארץ הלילה, 20.10.2005, בחצות בטיסה לבייג'ין.

2.פסק הדין הדוחה את העתירה ניתן ללא דיון על-פה, לאחר קבלת תגובת המשיבה, וזאת כפי שמוסמך בית המשפט לעשות כאמור בתקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

3.פסק הדין המכונה, כאמור, החלטה הוא קצר:

"לאחר שקראתי את העתירה והתשובה לה, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת המשיבה. כניסת העותרת 1 לארץ בנסיבות מתמיהות ומעוררות לכאורה חשד, כפי שציין ב"כ המשיבה, מעורבות העותר 2 תמוהה אף היא. אני דוחה את העתירה".

4.ב"כ העותרים הגישו בכתב יד בקשה דחופה לעיכוב ביצוע. בבקשה זו הודיעו על כוונה להגיש ערעור לבית המשפט העליון, וציינו, כי לצורך כתיבת הערעור ופתיחת תיק זקוקים הם ל-72 שעות. עוד צוין, כי לעותרים טענות כבדות משקל נגד תגובת המשיבה שעל בסיסה נדחתה עתירתם.

5.המשיבה התבקשה כנראה להגיש, ואף הגישה, תגובה לבקשה. בהחלטה בכתב יד על גבי הבקשה שניתנה אתמול בשעה 12:00, ציין בית המשפט:

" מקובלת עלי עמדת המשיבה. בסעיף 15 לתגובתה מציגה את העדר הפגיעה של העותרת אם תצא את הארץ ותגיש בקשה מפורטת ומנומקת המסבירה את מטרת כניסתה. אין אני מוצא מקום לעכב ביצוע בנסיבות אלו.

הואיל והעותרת טוענת כי היא צפויה להיות מגורשת מחר – הבחירה בידה לפנות לבית המשפט העליון עוד היום אם לא תינתן הסכמת המשיבה לע.ב (כנראה עיכוב ביצוע) הגירוש".

6.החלטה זו ניתנה, כאמור, אתמול, 19.10.2005, בשעה 12:00 בצהריים, אך הערעור על פסק הדין ועמו בקשה לעיכוב ביצוע הוגשו רק היום, 20.10.2005 בשעת הצהריים המאוחרת, וזאת כשהמערערת מס' 1 צפויה להיות מגורשת הלילה בחצות. לא ניתן שום הסבר לאיחור וב"כ המערערת כלל לא הזכירו בכתבי הטענות שעל-פי החלטת בית המשפט המחוזי צריכים היו להגיש את ערעורם ובקשתם עוד אתמול.

7.הגענו לכלל מסקנה שדין הערעור להדחות על הסף כפי שנדחתה העתירה המנהלית. ממילא, אין מקום להוצאת צו ביניים. המערערת מס' 1 הגיעה ארצה ביום 17.10.2005 לאחר שהמערער 2 פנה בכתב להסדרת כניסתה לישראל. לגרסת משרד הפנים, הושארה למערער הודעה טלפונית לפיה הגעת המערערת אינה מאושרת ואין להביאה ארצה. גרסת המערער שונה היא, ולטענתו לא קיבל את ההודעה. בין כך ובין כך, המערער, גם לגרסתו, לא בירר מה עלה בגורל הבקשה, ואם נתקבלה או נדחתה. כך התגלגלו הדברים, שהמערערת נחתה בשדה התעופה בין-גוריון בטרם התקבל אישור לכניסתה או, לשיטת המערערים, בטרם ידעה את גורל הבקשה.

8.המשיבה טוענת, כי נסיבות הגעתה של המערערת ארצה תמוהות הן ומעוררות חשד וכי אין עסקינן בביקור לצרכי תיירות בלבד. ברשותה היה סכום כסף קטן יחסית, לא היה ברשותה כרטיס אשראי, ולטענתה, מעולם לא פגשה את המערער 2. בין אם הנסיבות תמוהות הן ובין אם לאו, זכאית המדינה שלא לאפשר כניסת זר לישראל, ובפרט בנסיבות שהן לכאורה עשיית דין עצמי.

9.החלופות הריאליות הן שהמערערת תישאר במעצר עד לדיון בעתירתה או שתצא מהארץ, והמערערים יסדירו את נושא כניסתה בעודה שוהה מחוץ לישראל. אין לקבל את הטענה שהנזק שייגרם למערערים כתוצאה מן הגרוש מהווה "פגיעה אנושה בזכויות היסוד" של המערערים.

10.המערערים טוענים עוד ש"לא יעלה על הדעת שתייר תמים המגיע לבקר בארץ הקודש מוצא עצמו מאחורי סורג ובריח ללא עילת מעצר וללא עוול בכפו ולא ישמעו דבריו באולם בית המשפט ולא יינתן לו יומו". אכן, אין סיבה שהמערערת תהיה מאחורי סורג ובריח. המערערת תוכל לעתור לבית המשפט כשהיא נמצאת מחוץ לישראל.

11.המערערים קובלים גם על כך שלא קוים דיון על-פה בעתירה אך כפי שציינו לעיל, ניתן לדחות עתירה על הסף ואין אנו רואים יסוד להתערב בהחלטתו של המשיב.

12.הערעור נדחה ועמו הבקשה לצו ביניים.