עפס"פ 18085-11-24 עפס"פ 18085-11-24

ערעור שעניינו החלטת בית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת (כב' סגנית הנשיא ר' שפילברג כהן) מיום 3.11.2024 בת"פ 20407-04-20 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.

1.נגד המערער הוגש כתב אישום בגין אי-נקיטת אמצעי זהירות מפני סכנה הכרוכה בחיה שבהחזקתו לפי סעיף 338(א)(6) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובגין תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין. ההליך בעניינו מתנהל בבית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת מזה יותר מארבע שנים וחצי.

2.ביום 4.7.2024 נערך דיון הוכחות, במסגרתו ביקש ב"כ המערער לזמן לחקירה רופא המשמש כעד מטעם התביעה. המותב נעתר לבקשה, אך ציין בהחלטתו מאותו היום "שאם בית המשפט ימצא שהבקשה לחקור את הרופא באה לשם קנטור או מתוך קלות דעת, מוסמך בית המשפט להטיל הוצאות". ביום 3.11.2024 התקיים דיון המשך שבמסגרתו נחקר הרופא, ולאחר מכן החליט המותב לחייב את המערער בתשלום הוצאות לרופא בסך 1,200 ש"ח. מיד לאחר מכן ביקש ב"כ המערער כי המותב יפסול את עצמו. המותב דחה את הבקשה, וקבע כי איננו מוטה כלפי מי מהצדדים בהליך. עוד הבהיר כי ההחלטה להטיל הוצאות נומקה באופן ענייני.

3.על ההחלטה הדוחה את בקשת הפסילה נסב הערעור שלפניי, בו טוען המערער כי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב.

4.דין הערעור להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה. לא מצאתי כי במקרה שלפנינו מתעורר חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, בהתאם להוראת סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

5.המערער טוען כי ההחלטה מיום 4.7.2024 וההחלטה מיום 3.11.2024 מעלות חשש ממשי למשוא פנים. אולם, החלטות אלו הן החלטות דיוניות מובהקות, וכבר נקבע בעבר כי פסיקת הוצאות חוסה תחת שיקול הדעת של בית המשפט ואינה מקימה כשלעצמה עילת פסלות, אלא במקרים חריגים בהם מתעורר חשש ממשי למשוא פנים (עפס"פ 5509-10-24 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (4.11.2024); ע"פ 4185/10 לוי נגד מדינת ישראל, פסקה 4 (8.8.2010); ע"א 53/21 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (19.1.2021)). המותב הבהיר בהחלטה מיום 3.11.2024 את השיקולים שעמדו מאחורי הטלת ההוצאות, בציינו כי הרופא "הגיע הגעת סרק, מבלי שנשאל כל שאלה עניינית אשר לא היה ניתן ללבן גם ללא הבאתו". זוהי קביעה דיונית מובהקת שלא מעלה כל חשש למשוא פנים.

6.המערער מתייחס להחלטות נוספות שנתן המותב במסגרת ההליך. כך, הוא טוען כי דחיית בקשתו לזמן עדים נוספים יוצרת חשש ממשי למשוא פנים. עוד הוא טוען כי המותב שגה כשקיבל מסמכים ושאל שאלות על סמך עדויות שנגבו מקטינים, לטענת המערער באופן בלתי חוקי. אולם, החלטות בנוגע לזימון עדים ולגביית עדויות הן החלטות דיוניות שניתנות במסגרת ההליך, ואינן מקימות עילת פסלות ברגיל (ע"א 8697/23 פלונית נ' פלונית, פסקה 5 (18.1.2024); ע"א 5221/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 14 (14.8.2023)). ערעור פסלות איננו המקום להעלות טענות לחריגה מסמכות בכל הקשור לכללי הבאת עדים, ומכל מקום לא השתכנעתי כי המערער הרים את הנטל להוכיח חשש ממשי למשוא פנים שנובע מהחלטות המותב המתוארות (ע"א 3548/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 11 (15.5.2023)).

7.עוד גורס המערער כי שגה המותב בהחלטתו שלא להפסיק את הדיון בהליך עד לבירור הערעור על החלטת הפסלות. אולם, טענה זו אף היא אינה מקימה עילת פסלות. מכל מקום, כפי שעולה באופן מפורש מסעיף 147(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אליו מפנה המערער, שופט הדן בהליך רשאי להחליט להמשיך במשפט גם אם בעל דין מודיע שבכוונתו לערער על החלטת פסלות.

8.נוסף על האמור, יודגש כי בהיעדר חשש ממשי למשוא פנים, אין מקום לפסול מותב מטעמי מראית פני הצדק אלא במקרים חריגים במיוחד (עפ"ס 64067-09-24 קריית חנוך מבשרת ציון בהרי ירושלים נ' קול מבשר בהרי ירושלים (ע"ר), פסקה 10 (11.11.2024)). בנסיבות העניין, ומשלא הוכח חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב, אין בידי לקבל את הטיעון בדבר מראית פני הצדק.

9.סוף דבר, שהערעור נדחה.