עפ"ס 9015-10-24 עפ"ס 9015-10-24

ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופטת צ' כהן אביטן) מיום 21.9.2024 בת"ע 31389-12-22 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינה של המערערת.

1.המערערת הגישה לרשם הירושה בקשה לקיום צוואתו של בעלה המנוח של המשיבה (להלן: המנוח). בשל הגשת התנגדות לבקשה לקיום צוואה מטעם המשיבה, שבה נטען בין היתר כי דין הבקשה להימחק על הסף מכיוון שהמערערת נעדרת מעמד, הועבר ההליך לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 1.5.2023 התקיים דיון ראשון בהליך, שבמהלכו ציין בא-כוח המערערת "[...] שבית המשפט מעיר את תשומת ליבי שבאם המתנגדת [המשיבה – י"ע] אכן נטלה חלק בעריכת הצוואה על פי חוק יש לבטל את הירושה אני אומר ומפנה לסעיף 50 לחוק הירושה" (פרוטוקול הדיון מיום 1.5.2023, עמוד 5, שורות 2-1). בסיום הדיון נקבע כי יצורפו להליך כלל הזוכים על פי הצוואה על מנת שיוכלו להביע עמדותיהם.

2.בהחלטה מיום 9.8.2023 התבקשו הצדדים להודיע אם ישנה הסכמה למינוי מומחה רפואי לעניין שאלת כשירות המנוח לערוך את הצוואה. ביום 25.4.2024 ניתנה החלטת בית המשפט לפיה ייקבע דיון בנושא טענותיה המקדמיות של המשיבה, ובהן שאלת מעמדה של המערערת בהליך, וצד החפץ להעיד עדים מטעמו יגיש תצהירי עדות ראשית בתוך 30 ימים. עוד נקבע כי החלטה בבקשה למינוי מומחה רפואי תינתן לאחר שיוכרעו הטענות המקדמיות. בקשת המערערת לביטול הדיון ולמתן החלטה בטענות המקדמיות על בסיס הכתובים, נדחתה ביום 1.5.2024 בשל אופיין "הערעורי" של הטענות. ביום 30.5.2024 הגישה המשיבה תצהיר עדות ראשית והתבקשה להגיש בקשה נפרדת לזימון עדים.

3.בימים 5.6.2024 ו-7.6.2024 הגישה המערערת שתי בקשות לקיום דיון בבקשה לקיום הצוואה בשל התפתחויות חדשות – הסכם לפיו בן המנוח תרם את שירש מהמנוח לידי המערערת (להלן: הסכם התרומה) – ומשכך, נטען כי השאלה המקדמית בדבר מעמדה של המערערת בהליך התייתרה. בהחלטה מיום 5.6.2024 הדוחה את הבקשה נכתב כי "משטרם ניתן צו קיום צוואה, הרי שלא ניתן לבצע כל עסקה, לרבות עסקת מתנה בנכסי עזבון, והזוכה על פי הצוואה אינו יכול לתרום מה שעדיין איננו שלו".

4.ביום 24.6.2024 הגישה המשיבה בקשה לזימון עד. ביום 9.7.2024 נדחתה בקשת המערערת לדחיית מועד הדיון, ודיון במעמד הצדדים התקיים ביום 18.7.2024. במהלך הדיון ציין בא-כוח המשיבה כי העד מטעמה אינו נוכח מכיוון שהבקשה לזימון עד טרם הוכרעה; וביקש כי כלל העדים ייחקרו באותו מועד. המותב העיר לבא-כוח המשיבה כי היה עליו להסב את תשומת לב בית המשפט לכך שהבקשה לזימון עד לא הוכרעה טרם הדיון. כמו כן, המותב התייחס לשאלת סדר הבאת העדים, והעלה את השאלה אם המערערת היא זו שצריכה לטעון ראשונה באשר לטענה המקדמית בדבר מעמדה בהליך. לבסוף, ולאחר חילופי דברים בין באי-כוח הצדדים, הודיע המותב על הפסקת הדיון. בהחלטה שניתנה לאחר הדיון נכתב כי "היות והדיון אשר נקבע להיום (18.7.2024) הופסק בשל התנהלות באי כח הצדדים, אשר לא אפשרה ניהול דיון ראוי ומכובד", הצדדים יודיעו על מועד מוסכם אחר לקיום הדיון.

5.עוד באותו היום הגישה המערערת בקשה לפסילת המותב. טענות המערערת נגעו להחלטות בית המשפט לאורך ההליך, ובהן ההחלטות מיום 1.5.204 ומיום 5.6.2024, ולהתנהלותו במהלך הדיונים שהתקיימו ביום 1.5.2023 וביום 18.7.2024. בעיקרם של דברים נטען כי בית המשפט "מוטה וחד צדדי", וכי הוא אף העלה "טענות עבור המתנגדת [המשיבה – י"ע], לרבות כאלה שסותרות לדין ולפסיקה ולרבות כאלה שהמתנגדת לא העלתה והייתה מתביישת להעלות".

6.ביום 21.9.2024, לאחר שהוגשו התנגדות המשיבה לבקשת הפסלות ותשובת המערערת להתנגדות, דחה בית משפט קמא את בקשת הפסלות. בהחלטתו קבע בית המשפט כי דין הבקשה להידחות על הסף בשל השיהוי בהגשתה, משעילת הפסלות נודעה למערערת לראשונה כבר ביום 1.5.2023. אף לגופו של עניין, נקבע כי לא קם חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, שכן תחושה סובייקטיבית של בעל דין אינה מקימה כשלעצמה עילה לפסילת השופט; כי טענות המערערת באשר להחלטות הנוגעות לניהול ההליך ולניהול הדיונים אינן מקימות עילת פסלות על פי הדין; וכי חלק ניכר מטענות המערערת היו ערעוריות באופיין, ומקומן להישמע בפני ערכאת הערעור.

7.על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. המערערת חזרה על עיקר טענותיה, ובפרט התמקדה בשלושה אירועים עיקריים – הערת בית המשפט באשר למעורבות המשיבה בעריכת הצוואה בדיון מיום 1.5.2023; החלטת בית המשפט מיום 5.6.2024 שבה נקבע, לטענת המערערת, כי אין להסכם התרומה תוקף כביכול; והתנהלות בית המשפט בדיון שהתקיים ביום 18.7.2024, עת הציע להפוך את סדר הבאת הראיות והפסיק את הדיון בשל היעדרות העד מטעם המשיבה. לטענת המערערת, בית המשפט "ירד לזירת ההתגוששות" והעלה טענות עבור המשיבה במספר הזדמנויות שונות; והמקרים השונים מצטברים למסה קריטית הפוגעת פגיעה קשה במראית פני הצדק ומלמדת על חשש ממשי למשוא פנים.

8.לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות.

בית משפט קמא ציין בצדק כי חלק מטענות המערערת מופנות כלפי אירועים שהתרחשו חודשים רבים טרם הגשת בקשת הפסלות, זאת בניגוד לכלל לפיו בקשה לפסלות שופט תועלה מיד לאחר שנודע לבעל הדין על עילת הפסלות (תקנה 173(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). אף אם אניח לטובת המערערת כי רק ביום 18.7.2024 התגבשה עילת הפסלות הנטענת – הרי שדין הערעור להידחות לגופו, כפי שיובהר להלן.

9.המבחן לפסילת שופט מלשבת בדין מוכר וידוע, ולפיו יש לבחון אם קיימות "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). לא מצאתי כי נסיבות אלו מתקיימות במקרה שלפניי. טענתה העיקרית של המערערת היא כאמור כי בית המשפט "ירד לזירת ההתגוששות" והעלה טיעונים לטובת המשיבה שהיא עצמה לא טענה. ואולם, נפסק לא אחת כי "מעורבות של בית המשפט בהליך במטרה לרדת לחקר האמת ולהכריע ביעילות בעניין המובא בפניו אינה סותרת את דרישת האובייקטיביות השיפוטית ואינה מקימה, כשלעצמה, עילה לפסילת מותב" (ע"א 2474/20 אשר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 7 (3.6.2020); ראו גם ע"א 3860/24 נבו נ' ספיריט הפקות עולם בע"מ, פסקה 6 (9.7.2024)). עוד נפסק כי רק במקרים נדירים התבטאויות והחלטות שיפוטיות יקימו כשלעצמן עילת פסלות (ראו למשל ע"א 182/24 פלונית נ' פלונית, פסקה 9 (24.1.2024)); וזאת, גם כאשר נטען ל"הצטברות" של מקרים רבים אשר אינם לרוחו של בעל הדין (ע"א 308/24 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 והאסמכתאות שם (21.4.2024)). בנסיבות ענייננו, לא מצאתי כי התנהלות המותב והחלטותיו – אף לא בהצטברותן – מלמדות על חוסר אובייקטיביות שיפוטית או על כך שבית המשפט דן בהליך באופן חד-צדדי ומוטה. עיון באמירות המותב מלמד כי הוא ביקש להציג שאלות שהתעוררו אצלו לשם בירור ההליך והכרעתו באופן היעיל ביותר, והכל מבלי להביע עמדה סופית ומוגמרת. בכך אין כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים מצדו.

10.אשר לטענות המערערת המופנות כלפי תוכן ההחלטות הדיוניות – ובפרט ההחלטה שלא לדחות את הדיון מיום 18.7.2024; ההחלטה להכריע בהמשך בשאלת מינוי מומחה רפואי; וההחלטה להפסיק את הדיון מיום 18.7.2024 – הרי שהדרך המקובלת להשיג עליהן היא באמצעות הגשת הליך ערעורי מתאים ולא במסגרת הליכי פסלות (ע"א 2369/24 מזרחי נ' עו"ד לונדנר, פסקה 7 (14.7.2024)).

11.סוף דבר, שהערעור נדחה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.