ע"פ 10002/07 מדינת ישראל נ. מחמד מטור

השופט א' א' לוי:

בכתב-אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען, כי במהלך שנת 2006 החליט פואד חשימאת (להלן: פואד) לבטל את אירוסי בתו לסאאד אלעיסאווי, תושב מחנה הפליטים בלאטה. על ביטול האירוסין הגיב אלעיסאווי בהשמעתם של איומים, וביום 11.3.07 שלח שניים – מחמד מטור (המערער בע"פ 10486/07, להלן: מטור), וזכריא עבד אללטיף (המערער בע"פ 2623/08, להלן: זכריא), כדי לחטוף את בנו הצעיר של פואד. בהגיעם סמוך לביתו של האחרון, הם הבחינו בבנו הקטין, עצרו לידו, והעלו אותו בכוח למכונית בה נהג מטור. בעקבות החטיפה הוזעקו כוחות משטרה, ובמחסום ביר זית נעצרו החוטפים עם קורבנם.

מטור הודה בעובדות אשר יוחסו לו, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות חטיפה לפי סעיף 369 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בהמשך, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, נדון מטור ל-30 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, וקנס בסך 1500 ש"ח או 21 ימי מאסר תמורתם.

זכריא כפר במיוחס לו, וטען כי עלה למכונית בה נהג מטור כטרמפיסט. גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית משפט קמא, ולאחר שמיעתן של ראיות הצדדים הוחלט להרשיע את זכריא בעבירת חטיפה ושהייה בישראל שלא כדין. בעקבות כך נדון זכריא ל-42 חודשי מאסר ו-24 חודשי מאסר על-תנאי.

בשניים מן הערעורים שבפנינו (ע"פ 2623/08 וע"פ 10486/07) מלינים מטור וזכריא על חומרת העונשים שהושתו עליהם, בעוד שבשני הערעורים האחרים (ע"פ 10002/07

ו-1794/07) משיגה המדינה על קולת העונשים. מטור וזכריא סבורים כי בית המשפט המחוזי החמיר עמם מעבר לענישה הנוהגת במקרים דומים. כן נטען, כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבות האישיות אל מטור – אדם צעיר, ששימש כקצין באגף המבצעים של הביטחון המסכל ברשות הפלסטינית, שהודה, נטל אחריות למעשיו, והביע חרטה כנה. זכריא מלין על כך שניתן משקל יתר לחומרת העבירות, אף שלא היה הדמות המרכזית בביצוען. עוד טענו השניים, כי נערכה סולחה עם משפחתו של קורבן החטיפה. מנגד, סבורה המדינה כי בית המשפט המחוזי הקל עם הנאשמים, כאשר השית עליהם עונש שאינו הולם את חומרתן של העבירות.

מטור וזכריא נתנו את הסכמתם לשמש כלי בידיו של אלעיסאווי, כדי לחטוף קטין מהוריו ולהעבירו לשטחה של הרשות הפלסטינית. בין אם מעשה זה נעשה מטעמי נקמה או כקלף מיקוח, מדובר בעבירה אשר חומרתה מופלגת, ועל כן היתה חובה להגיב עליה ביד קשה. אכן, חטיפתו של הקטין לא נמשכה זמן רב, אולם לא היה זה כתוצאה מחרטה שתקפה את החוטפים, אלא משום שהם נעצרו על ידי כוחות הביטחון בטרם השלימו את ביצוע זממם. מעשה מסוג זה – שימוש בקטין למטרות פסולות, העונש הראוי לו הוא כליאה ממושכת, והדבר נדרש הן כדי לגמול למבצעים על מעשיהם, והן כדי לשגר מסר מרתיע לרבים. הדברים נאמרים ביתר שאת בעניינו של זכריא, הואיל והוא כבר התנסה בהליכים פליליים ואף טעם את טעמו של מאסר, אולם נראה כי לא למד את הלקח הנדרש. לדאבוננו, איננו סבורים כי העונשים אותם השית בית המשפט המחוזי הולמים את חומרתן של העבירות, ומכאן החלטתנו לדחות את ערעוריהם של מטור וזכריא, ולקבל את ערעור המדינה כך שתקופת מאסרו של מטור תעמוד על 40 חודשים, ותקופת מאסרו של זכריא תעמוד על 54 חודשים. חלקיהם האחרים של גזרי הדין של בית המשפט המחוזי, יעמדו בעינם.