ע"פ 10017/07 יעקב צישואשוילי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי בתאריך 24.1.97, בשעה 11:00 לערך, פרץ המערער לדירה בטירת הכרמל. בעודו אוסף תכשיטים שמצא שם ומכניסם לבגדיו, הגיעה לדירה בעלת המקום – אלה יעקובוב, ואז קפץ המערער מהחלון לעבר חצר הבנין. אלה מיהרה לרדת אחריו במדרגות הבנין, ומששבה ופגשה אותו ביקשה ממנו להשיב לה את הרכוש הגנוב. בתגובה, הלם המערער עם אגרופו בפניה ונמלט. את צעקותיה של אלה שמעה ויקטוריה דודונובסקי שביקשה לעכב את המערער, אולם הוא איים עליה באומרו, "תעזבי אותי, אני אהרוג אותך", ובהמשך בעט ברגלה, ידה לעברה אבן, והסתלק מהזירה. בגין כל אלה ייחסה המשיבה למערער עבירות שוד, תקיפה ואיומים, לפי סעיפים 402(א), 379 ו-192 לחוק העונשין.

2.

במהלך משפטו הכחיש המערער מכל וכל את מעורבותו בשוד, וטען כי שהה במקום אחר. בתום שמיעת ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו, ובהמשך גזר לו 5 שנות מאסר, שנה מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את אלה יעקובוב בסכום של 15,000 ש"ח.

3.

מלכתחילה כוון ערעור זה כנגד הרשעת המערער והעונש שנגזר לו, אולם ימים ספורים לפני שמיעת הערעור הודיע המערער באמצעות באת-כוחו כי הוא אינו מכחיש עוד כי היה בזירה וביצע את המעשים שיוחסו לו. עם זאת, הוא טען כי לא התקיימו בו יסודותיה של עבירת השוד, אלא שתי עבירות נפרדות של גניבה ותקיפה.

למען הסר ספק, נבהיר כי בחנו את השגות המערער גם לעניין ההרשעה, ונוכח חומר הראיות שהובא בפני בית משפט קמא שוכנענו כי בהרשעתו לא נפל פגם. במרכזן של אותן ראיות ניצבה עדותה של אלה יעקובוב, שזיהתה את המערער במסדר זיהוי. ביחס לעדה זו קבע בית המשפט כי היא הקרינה אמינות רבה בעדותה, ונחרצות והחלטיות באשר לזהותו של המערער כמי שראתה אותו גונב את תכשיטיה, ולאחר מכן נאבקה בו כדי לחלצם מידיו (ראו עמ' 19 להכרעת הדין). מאידך, נקבע כי המערער

" אינו מותיר רושם אמין אלא, נהפוך הוא, של אדם המבקש להיבנות על בסיס סיפורת המרחיקה עצמו ככל הניתן מזירת האירועים " (עמ' 26 להכרעת הדין). בדבריו אלה כיוון בית המשפט, בין היתר, לטענת אליבי שהעלה המערער ולפיה בעת האירוע שהה במקום אחר. דא עקא, בחיפוש שנערך בביתו נמצאה דרישה לתשלום ששוגרה אליו מהמרכז הרפואי כרמל עבור טיפול שניתן לו ביום 24.1.07, לאחר שהתלונן כי נפל על גבו (ראו ת/23 ות/6). והרי אלה יעקובוב העידה כי לאחר שהפורץ נמלט מדירתה מבעד לחלון, והיא מיהרה לרדת במדרגות הבניין, היא פגשה אותו בחצר הבניין מוטל על גבו (ראו עמ' 9 לפרוטוקול הדיון). את תמונת הראיות לחובת המערער משלימה עדותה של ויקטוריה דודונובסקי. זו אמנם לא זיהתה את המערער במסדר זיהוי תמונות (מסדר זיהוי חי לא נערך עקב התנגדות המערער), אולם נתנה בו סימן ייחודי, מצבן של שיניו.

4.

באשר להרשעה בעבירות "שוד" – זו מוגדרת בסעיף 402(א) לחוק: " הגונב דבר, ובשעת

מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השוד – מאסר ארבע עשרה שנים ". כאמור, אלה יעקובוב מיהרה להגיע לרדת מהדירה כדי לבקש מהמערער להשיב לה את תכשיטיה אותם גנב, ועל ניסיונה למנוע את הגניבה, הגיב המערער באגרוף ששלח לפניה. בכך נתקיים בו יסוד "האלימות שנועדה כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר", ובכך היה די כדי לבסס את ההרשעה בעבירת השוד. ועוד נטען בפנינו, כי נכון היה לראות את רצף האירועים של אותו יום כמסכת אחת, ועל כן משהוחלט להרשיע את המערער בעבירת שוד, לא היה מקום להוסיף ולהרשיעו בעבירות התקיפה והאיומים שקורבנן היתה ויקטוריה דודונובסקי. השקפה זו אינה מקובלת עלינו, באשר המערער ביצע מעשי עבירה שונים נגד שני קורבנות תמימים, ולא נהיר לנו כיצד ניתן לראות בכך מסכת עובדתית אחת. גם בטענה לפיה עומדת למערער הגנה מן הצדק, נוכח מחדלי החקירה לא מצאנו ממש, ולו מן הטעם שמשהודה המערער בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ממילא הוא גם אישר כי הגנתו בפני בית המשפט המחוזי התבססה על גרסה כוזבת. הרשעתו של מערער מסוג זה ודאי שאינה מקוממת את תחושת הצדק (דנ"פ 3039/02 הר - שפי נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 337, 342; ע"פ 568/99 עסאף עסאף נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(4) 374, 381).

5.

באשר לערעור כנגד העונש - נדמה כי אין צורך להדגיש את חומרת מעשיו של המערער, והדברים נכונים בבחינת קל וחומר נוכח עברו הפלילי, הכולל את הרשעתו בתיק אחר, כ-10 ימים קודם לאירוע הנוכחי, בעבירת התפרצות. בנסיבות אלו לא גילינו בעונש חומרה כלשהי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.