ע"פ 10059/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

המערער הועמד לדין באשמת ביצוען של עבירות מין בקטינה, ילידת חודש נובמבר 1990 (להלן: המתלוננת), בתה של מי שהיתה בת-זוגו לחיים. על פי הנטען, התרחשו האירועים בין חודש יוני 2007 ליוני 2008, בעת שהמערער התגורר בביתה של המתלוננת, שאותה עת למדה בבית ספר לחינוך מיוחד. על פי גרסת המשיבה, קרא המערער למתלוננת בשלוש הזדמנויות שונות, הורה לה לשכב לצידו, והחל נוגע בגופה – באזור מותניה, ירכיה, מתחת לחזייתה ומתחת לתחתוניה. זאת עשה המערער תוך שהוא נוגע בעצמו מתחת למכנסיו (להלן: האישום הראשון).

במועד נוסף אמר המערער למתלוננת לשכב על בטנה בסלון, ובעקבות כך הכניס את ידו לתוך מכנסיה ותחתוניה והחדיר את אצבעותיו לפי הטבעת שלה (להלן: האישום השני).

באישום השלישי נטען, כי המערער ליטף את כף רגלה של חברתה של המתלוננת והזמינה לבוא לחדרו, אולם היא התחמקה ממנו.

בגין המעשים האמורים יוחסו למערער עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים בקטינה, מעשה סדום בקטינה, ומעשה מגונה). במהלך משפטו הכחיש המערער מכל וכל את אשר יוחס לו, ואף שאישר כי לעתים ליטף את המתלוננת, טען כי מעשיו לא לוו בכוונה מינית. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בשלוש עבירות של מעשים מגונים בקטינה בת משפחה, והוא זוכה, ברוב דעת, ממעשה הסדום שיוחס לו באישום השני. בהמשך, נגזר עונשו של המערער – 14 חודשי מאסר, 8 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 25,000 ש"ח.

2.

שני ערעורים מונחים בפנינו. באחד (ע"פ 10059/09) משיג המערער על הרשעתו ולחלופין על העונש שהושת עליו. בערעור האחר (ע"פ 10113/09) עותרת המדינה להחמיר בעונשו של המערער.

באשר לערעור על ההרשעה, נטען כי לא הוכח במידה הנדרשת בפלילים שבמעשים שיוחסו למערער מתקיימים כל יסודות העבירות;

בגרסת המתלוננת נתגלו סתירות אשר פוגמות במהימנותה; אפשר שהמתלוננת ייחסה למערער מעשים שביצע בה בן-זוגה הקודם של אמה (להלן: אלי); היה נכון לייחס משקל יתר לעדות אמה של המתלוננת התומכת בגרסתו של המערער; נוכח הליקוי השכלי ממנו סובלת המתלוננת וחוסר ניסיונה ביחסי מין, אפשר שהיא טעתה בפרשנות מעשיו של המערער, שכאמור אישר כי חיבק וליטף אותה, כפי שנוהג אב בבתו; נוכח מגבלותיה השכליות של המתלוננת, נכון היה לדרוש מהמשיבה להצביע על תוספת ראייתית משמעותית; לא הוכח כי מעשיו של המערער נעשו ללא הסכמת המתלוננת, אדרבא, כאשר הבהירה לו כי מעשיו אינם נעימים לה, הוא סר ממנה; באשר לעונש, נטען כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער, תוך שהוא נמנע מלתת משקל להתנהלותו הנורמטיבית עד כה. כמו כן, לא ניתן משקל הולם למצב בריאותו הבעייתי ומצבו הנפשי הקשה שהביא אותו לבצע ניסיון אובדני, ולעובדה כי שהה במעצר בית ממושך שהיה כרוך בפגיעה כלכלית קשה; לבסוף, נטען כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער מעבר לרמת הענישה הנוהגת.

3.

הרשעת המערער נסמכת על ממצאים שבעובדה אותן קבע בית המשפט המחוזי בעקבות התרשמותו ממהימנותם של העדים אשר הופיעו בפניו, ובעיקר מהמתלוננת והמערער. והרי ההלכה הנוהגת עמנו מזה שנים רבות קובעת כי בית משפט שלערער לא יהא נוטה להתערב בממצאים מסוג זה, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית המתרשמת מהעדים המופיעים בפניה, באופן ישיר ובלתי אמצעי.

מבית המשפט המחוזי לא נעלמו מגבלותיה של המתלוננת, ובלשונו (ראו עמ' 21 להכרעת-הדין): " אין חולק כי למתלוננת ליקוי מסויים בכושרה השכלי, כאשר פגם בולט הוא חוסר יכולתה, המוחלט כמעט, להתייחס לאירועים בהקשר למועדים בהם בוצעו, ובמיוחד כאשר נלווית לכך חשיפת האירועים הנטענים שבוצעו בה, לטענתה, על ידי אלי לפני מספר שנים". אולם, בית המשפט הוסיף והדגיש את ההלכה לפיה הלקוי בשכלו אינו פסול לעדות, אף שלדבריו יש להתייחס בזהירות מוגברת כדי שלא נמצא מרשיעים את מי שלא חטא ( ע"פ 5339/09 מדינת ישראל נ' פלונית, פ"ד נו(3) 769 (1999)); ע"פ 800/86 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4)266 (1986)). אותה זהירות מחייבת התרשמות בלתי אמצעית מן העד ובחינת העדות על פי הגיונה הפנימי, מחד, וסימני אמת חיצונים, מאידך. כך נהג בית המשפט המחוזי שאת מסקנתו ניסח

בעמ' 23 של הכרעת-הדין, לאמור: "המתלוננת צלחה את כל המבחנים אשר נקבעו בפסק-הדין בענין ברדה : התרשמות בלתי אמצעית מהמתלוננת מעלה כי המתלוננת מודעות למתרחש סביבה ולאירועים הקשורים בה, לסביבתה, למשפחתה, ולמערכת היחסים שבין אמה לבין [המערער]. בגרסתה קיים היגיון פנימי, לא ניתן לומר כי אמרה דברים מבולבלים או חוסר הבנה, היא התייחסה לכל אירוע מארבעת האירועים לגופו, ואף שנשאלה פעם ועוד פעם על כל אירוע, לא סטתה מגרסתה ומתיאוריה הבסיסיים ושמרה על תיאור אחיד ועקבי של כל אירוע : פירוט הנגיעות, סדר הדברים, מיקומם, וחוסר הנעימות שחוותה".

אולם עיקר הם בעינינו אותם סימנים חיצוניים שהיה בהם כדי לסלק כל ספק שהמתלוננת לא בדתה את גרסתה המפלילה מלבה. וכוונתנו לכך שגם המערער תאר אירועים בהם הוא שכב לצד המתלוננת וליטף אותה. וכך לדוגמא הוא לא שלל בתמליל ת/2 (ראו עמ' 55) את האפשרות שהוא שכב צמוד למתלוננת, ולכך שהוא ליטף אותה באזור הכתפיים, הירכיים והבטן (עמ' 28, 39, 40), ואף אפשר שידו גלשה לעבר החזה שלה (עמ' 56). המערער נשאל על ידי החוקר על גרסתה של המתלוננת לפיה הוא שלח את ידו מתחת לחזיתה, ובמקום לדחות אפשרות זו מכל וכל, השיב המערער: "יכול להיות" (ראו עמ' 42, 43 לתמליל). את האירוע נשוא האישום השני תאר המערער בלשון זו (ראו עמ' 70):

"אני ישבתי בסלון, היא באה ישבה לידי בצד ימין, היא ישבה לא נוח, אז אמרתי לה תשכבי על הבטן, ואז היא שכבה על הבטן... כמו שאמרתי לך, תמיד היא היתה שמה את הראש שלה על הבטן שלי או על החזה, ופה לזו היתה הכוונה תשכבי על הבטן. היא שכבה על הבטן ואני המשכתי ללטף אותה באזור הגב... כל הזמן הייתי מציק לה על הנושא הזה של השומנים שלה... יכול להיות שכמו שהיא אומרת נגעתי לה באזור התחתונים, אני לא זוכר, אני לא זוכר אם זה כך, באמת לא זוכר את זה, יכול להיות כשצבטתי אותה, יכול להיות שצבטתי אותה בישבן עצמו כן, ממש עצמו בישבן. אני לא זוכר... אם הכנסתי את היד לזה או לא... אבל אני זוכר שצבטתי אותה [מתחת לתחתונים]".

החוקר לא הרפה והוסיף ושאל את המערער: "[המתלוננת] טוענת כי כאשר שכבה על הבטן הכנסת את האצבעות שלך מתחת לתחתונים שלה, זה נכון?" (ראו עמ' 74 לתמליל), ועל כך השיב המערער "לא זכור לי,

אבל אני נוטה להאמין שכן ".

הדרך בה בחר המערער להקניט את המתלוננת על שומניה מוזרה היא בעינינו, בלשון המעטה, וכך ראתה זאת המתלוננת שמיהרה להתקשר לאמה ולספר לה על אשר הוא עולל לה.

4.

עינינו הרואות, מפיו של המערער נשמע אישור לחלק מהאירועים עליהם הלינה המתלוננת, ולהשקפתנו רשאי היה בית המשפט המחוזי לתת אמון בגרסתה, ואף לקבוע כי ברקע מעשיו של המערער עמד מניע של סיפוק מיני. נוכח מסקנה זו דינו של הערעור כנגד ההרשעה להדחות, וגם בהשגותיו של המערער נגד העונש, לא מצאנו ממש. אדרבא, מקובלת עלינו השקפת המדינה לפיה הסתפק בית המשפט המחוזי בעונש קל, שאין בו כדי לתת ביטוי הולם לחומרת מעשיו של המערער, הצורך להגן על קטינים וחסרי ישע, ולהרתיע את הרבים. לפיכך, ולאחר ששמנו לנגד עינינו את ההלכה לפיה אין בית משפט שלערעור ממצה את הדין עם נאשמים, אנו מקבלים את הערעור בע"פ 10113/09, ומעמידים את תקופת המאסר בפועל בה ישא המערער על 30 חודשים. יתר רכיביו של גזר הדין יעמדו בעינם.

המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, ביום י"ב באלול התש"ע (22.8.2010), עד לשעה 10:00.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

מסכים אני עם דעת חברי השופט לוי בחוות דעתו באשר להרשעה, וכן כי יש מקום להחמיר עם המערער. ואולם, בשקלול כלל הנסיבות שמנה בפירוט בית המשפט קמא, לחומרה ולקולה, ומתוך שאין ערכאת ערעור נוטה למיצוי הדין עד תום, סבורני כי יש להעמיד את העונש על עשרים וארבעה חודשי מאסר תחת ארבעה עשר שגזר בית המשפט קמא, תוך שיתר רכיבי גזר הדין בעינם.

ש ו פ ט

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.