ע"פ 1016/98 מחמד רחאל נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן מסוג הרואין, לפי סעיפים 13 ו 19 לפקודות הסמים המסוכנים בצירוף סעיף 26 לחוק העונשין [נוסח משולב] תשל"ז 1977-, וסעיף 7 (א)(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, בכמות של שבעה וחצי ק"ג. המבקש נידון לשמונה שנות מאסר מהן חמש שנים בפועל ושלוש שנים על-תנאי למשך שלוש שנים, וכן הופעל במצטבר מאסר על-תנאי של שלוש שנים שהוטל עליו בתיק קודם. כנגד פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה וכן פנה בבקשה לעיכוב ביצוע העונש, לאחר שבית המשפט המחוזי דחה בקשה כזו.

ב"כ המבקש, שטען בפני כל שניתן למען מרשו, הציג את עניינו כמקרה יוצא דופן המצדיק סטיה מהכלל הרגיל לפיו לאחר ההרשעה, אין בעצם הגשת ערעור כדי להוות עילה לדחיית ביצוע העונש. כן, טען כי העובדה שהמבקש נידון לתקופת מאסר ארוכה, אף היא, כשלעצמה, אינה נימוק לדחיית הבקשה. את טענותיו סמך הסניגור על כך שהמבקש היה משוחרר בערובה במהלך משפטו משך שנתיים, התייצב לכל ישיבות בית המשפט בעניינו ולא ביצע עבירות נוספות בתקופה זו, וכן על הסיכויים הגבוהים, לטענתו, שערעורו של המבקש יתקבל.

עוד טען ב"כ המבקש כי יש לתת משקל רב לאחוז המזערי של הסם ה"טהור", מתוך הכמות הכוללת של הסם אשר הורשע בהחזקתה ובמכירתה.

ב"כ המדינה טען מנגד כי סיכויי הערעור קלושים שכן הכרעת הדין מבוססת בעיקרה על מהימנות העדים ובכגון דא אין הכרעת הערעור נוהגת להתערב. כן, טען שאין ללמוד מן העובדה שהמבקש היה משוחרר, התייצב למשפט ולא עבר עבירות בתקופת שחרורו, כי פגה מסוכנותו. לטענתו, משהורשע המבקש, ניתן לקבוע כי מסוכנותו הוכחה ולפיכך מן הראוי לבצע את גזר הדין לאלתר.

בחנתי את טענות הצדדים, שקלתי את נימוקי הבקשה ולא ראיתי להיעתר לה. לא שוכנעתי כי בעניינו של המבקש ישנה הצדקה לסטות מן הכלל לפיו אין בהגשת הערעור נימוק מספיק לעיכוב ביצוע עונש מאסר. הצדדים הרחיבו, כל אחד מצידו, את טיעוניהם ביחס לסיכויי הערעור ומטעמים מובנים אינני סבורה כי יש מקום להעריך בשלב זה סיכויים אלו. אוכל רק לציין כי הכרעת הדין אינה מגלה על פניה טעות בולטת או פרכות מן הסוג שיש בהן כדי להצדיק העתרות לבקשה.

גם הטענה בדבר האחוז הנמוך של הסם "הטהור" שהיה בכמות שנתפסה, אינה יכולה לעמוד למבקש לצורך ההליך שבפני. שאלת משמעות ריכוזיות הסם והשלכתו על העונש תתברר בערעור.

ב"כ המדינה טען לעניין זה כי הנסיבות כולן מלמדות כי המבקש לא היה מודע למידת ריכוזיות הסם, כיוון שהוא נהג כמי שמוכר סחורה בת-ערך, וכי דינו, לכל הפחות, כדין מי שמבצע עבירה של נסיון לסחר בסם. מסקנות בית המשפט קמא תומכות לכאורה בטיעון זה.

אינני סבורה כי העובדה שהמבקש שוחרר בערובה לאחר ששהה שנה ושלושה חודשים במעצר במהלך ניהול משפטו, והיה משוחרר מאז ועד למתן גזר-דינו, יש בה כדי להכריע את הכף. המבקש ביצע את העבירה בה הורשע מספר חודשים לאחר ששוחרר ממאסר בגין עבירה דומה, בשעה שהיה אסיר ברשיון ומאסר על-תנאי היה תלוי ועומד כנגדו.

על רקע עברו הפלילי של המבקש וממצאי הכרעת הדין, ניתן לקבוע כי מדובר באדם המסוכן לציבור בגין עיסוקו בסחר בסמים. בהתחשב באורך תקופת המאסר שנגזרה על המבקש בתיק זה, אף יש יסוד לחשש, שהביע בא כוח התביעה, מפני הימלטותו מן הדין, על אף התייצבותו לדיונים במהלך המשפט. שיקול זה תומך אף הוא במסקנה כי אין לעכב את ביצוע פסק הדין.

אשר על כן, הבקשה נדחית.