ע"פ 10165/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער הוא אביה של מי שהיתה קטינה בעת ביצועם של המעשים המיוחסים לו (ילידת חודש ספטמבר 1991), הסובלת מפיגור שכלי קל ולוקה בהפרעת קשב וריכוז. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען, כי מאז היתה בתו בכתה י' נהג המערער לבצע בה מעשים מגונים – נהג להשכיבה, להפשיטה מבגדיה ולהתחכך בגופה, לרבות באיבר מינה. עוד נטען, כי באחד המקרים שכב המערער על בתו והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה.

המערער הודה בעובדות האמורות, ובעקבות כך הורשע בעבירות אינוס ומעשה מגונה. בהמשך, ולאחר שקוימו ההליכים לעניין העונש, נדון המערער לתשע שנות מאסר, שנה מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את בתו בסכום של שלושים אלף ש"ח.

המערער סבור כי העונש שהושת עליו אינו משרת את האינטרס של הגנה על הקורבנות ואף לא את הרתעת הרבים, ועל כן הוא מבקש כי נקל בו. עוד הוא טען, כי לא ניתן בגזר הדין משקל הולם להודאתו, לגילו (יליד שנת 1958), ולהיותו יוצא החינוך המיוחד שכל חייו היה על סף הפיגור. כן נטען, כי המערער שימש עד למאסרו כמפרנסה היחיד של משפחתו, ומכל מקום, הוא סבור כי העונש שהושת עליו סוטה מרמת הענישה הנוהגת.

אין בידינו להיעתר לערעור. כאמור, המערער הוא אביה של הנפגעת, שבמקום לגונן עליה מפני אחרים, ראה בה מטרה קלה ונגישה לפרוק בה את יצרו. למרבה הדאבה מעשים מסוג זה שוב אינם נדירים במקומותינו, וכדי להרתיע מפניהם, מחד, ולהגן על קטינים וחסרי ישע, מאידך, יש להוסיף ולנקוט במדיניות ענישה מחמירה. אכן, תקופת המאסר שהושתה על המערער אינה קלה כלל ועיקר, אולם מצאנו אותה הולמת וראויה, ואליה הגיע בית המשפט המחוזי לאחר שנתן את דעתו לנתוניו של המערער ולכלל הנסיבות, וביניהן הודאתו וחרטתו. נוכח האמור לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מן העונש, ולפיכך הערעור נדחה.