ע"פ 1019/05 חאלד נובאני (נובול) נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בעקבות ויכוח קולני שפרץ בין המתלונן למערער, חזר האחרון כשהוא מלווה באחיו ודודו, והם חדרו לבית בו נמצא המתלונן דרך המרפסת. אותה שעה היה המערער מזוין בסכין, בעוד שאחיו אחז בידו צינור מפלסטיק. המערער דקר את המתלונן בפניו, ולאחר זאת נמלט מהזירה.

המערער הודה בעובדות אלו בפני בית משפט קמא, ובעקבות כך הורשע בעבירות של חבלה חמורה והחזקת סכין שלא כדין, לפי סעיפים 333 ו-186(א) לחוק העונשין.

מתסקיר מבחן שהוגש לבית משפט קמא עלה, כי המערער סובל מהפרעות אישיות, קווי אישיותו אימפולסיביים, והוא פועל מתוך סף תסכול נמוך. המערער הביע נכונות להירתם לתהליך טיפולי, ועל כן המליץ שירות המבחן להעמיד את המערער תחת פיקוחו לתקופה של 18 חודשים. בהחלטתו מיום 26.6.03 אימץ בית משפט קמא המלצה זו ואף האריך את תוקפו של מאסר מותנה שעמד נגד המערער לתקופה של שנתיים.

דא עקא, באותו יום ממש, ולאחר שניתנה אותה החלטה, תקף המערער את אשתו ואחיה, ובגין כך הוגש נגדו כתב אישום נוסף (ת"פ 3065/03 של בית משפט השלום בנצרת). בחודש מרץ 2004 הורשע המערער בתיק הנוסף, ובתיקים אחרים בהם הודה, ונדון ל-18 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, וכן הופעלו שני עונשי מאסר מותנים שעמדו נגדו, כך שהתוצאה הסופית היתה שהמערער נכלא ל-26 חודשים. בעקבות כך פנה שירות המבחן לבית משפט קמא וביקשו להפקיע את צו המבחן שניתן בתיק שבפנינו, ולגזור את עונשו של המערער. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו, וגזר למערער שנתיים וחצי מאסר, מחציתם בפועל והיתרה על-תנאי. כן נקבע, כי 8 חודשים מתוך תקופה זו יצטברו לתקופת המאסר בה נושא המערער, כך שבסך הכל הוא עתיד לשאת ב-34 חודשי מאסר.

בערעור שבפנינו מלינה באת-כוחו המלומדת של המערער על שניים: ראשית, כנגד החלטת בית המשפט המחוזי להפקיע את צו המבחן, ושנית, כנגד חומרת העונש. להשקפת באת-כוח המערער, צו המבחן בעניין שולחה לא נערך כלל, וממילא גם לא נחתם, ועל כן לא היה הליך תקף אותו רשאי היה בית משפט קמא להפקיע.

בטענה זו אין ממש. צו המבחן נכנס לתוקף מרגע שבית המשפט חתם על החלטתו מיום 26.6.03 ("החלטה וגזר דין" – ראו עמ' 7 לפרוטוקול). אי-החתימה על טופס הצו הפורמלי, אינה אלא פגם טכני שלא פוגם בתוקפם של ההליכים שקדמו לו, באשר אין בו חשש לעיוות דין (לעניין זה ראו סעיף 238 ולחלופין סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). לחלופין, אפילו היינו מקבלים את הטענה לפיה תקופת המבחן לא החלה משום שלא נחתם טופס הצו הפורמלי, כי אז המסקנה היתה שבית משפט קמא לא גזר כלל את עונשו של המערער, ומה לו למערער כי ילין, לאחר שבית המשפט ניגש להשלים את המלאכה כפי שהיה חייב לעשות מכוח הדין?

עם זאת, ראינו מקום להעיר, כי מתוך הכרות קרובה עם המציאות בערכאות הראשונות, אין זה דבר חריג שצו המבחן לא נחתם במעמד בית המשפט, לעתים מחמת הדוחק בזמן עמו מתמודד המותב ללא הרף, ולעתים משום שנציג שירות המבחן אינו נוכח בשעת מתן גזר הדין. זו תוצאה אותה יש למנוע, ולפיכך נראה כי הגורמים הנוגעים לכך בהנהלת בתי המשפט, ייטיבו לעשות אם יבואו בדברים עם שירות המבחן, במטרה למצוא הסדר שימנע בעתיד תקלות מסוג זה.

באשר לטענתו האחרת של המערער כנגד פסק דינו של בית משפט קמא (חומרת העונש), אף היא אינה עומדת במבחן הביקורת. העונש שהושת עליו אינו חמור כלל לנוכח ההתנהגות האלימה בה חטא, ולנוכח הרושם הכולל העולה מתיק זה ותיקים אחרים בגינם נשפט, והמצביעים עליו כמי שהתנהגותו בריונית, וסכנתו לציבור שוב אינה טעונה הוכחה.

מסקנתנו היא אפוא כי דינו של הערעור להידחות, וכך אנו עושים.