ע"פ 10220/04 מונזר רג'בי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.המערער הועמד לדין ביחד עם אחרים, באשמת ביצוען של עבירות התפרעות, ניסיון לחבלה חמורה בכוונה מחמירה, והיזק בזדון. בפרק העובדתי שבכתב האישום נטען, כי בשעות הבוקר המוקדמות של יום 31.3.04, ועל רקע ניסיונם של יהודים לקבוע את מושבם בשכונת סילואן בירושלים, החלה התפרעות המונית בה נטלו חלק עשרות אנשים, ונמשכה מספר שעות. במהלך אותה התפרעות רגמו אנשים אשר ניצבו על גגות הבתים באבנים את המתיישבים היהודיים וכוחות הביטחון, וכתוצאה מכך נפצעו מספר שוטרים, ונגרם נזק למספר כלי רכב שחנו באותו אזור. לטענת המשיבה, נמנה המערער על המתפרעים.

2.במהלך משפטו התגונן המערער בטענה כי לא נטל חלק בהתפרעויות, ולמעשה שכב במיטתו עם אשתו ובתו, עד ששוטרים פרצו לדירה ועצרו אותו. את הגרסה הזו דחה בית המשפט, שהעדיף על פניה את עדותם של עדי המשיבה, ועל כן הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו. בעקבות כך גזרה הערכאה הראשונה למערער 12 חודשי מאסר, שנה מאסר על תנאי, וכן הופעל עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים, חודש מתוכו במצטבר.

3.הראיה המרכזית כנגד המערער היתה עדותו של השוטר שמעון שמחון. עד זה ואנשי משטרה נוספים תארו בעדותם התפרעות קשה, שככל הנראה היתה מאורגנת ויזומה, הואיל ועל גגות הבתים נתגלו בדיעבד מצבורים של אבנים ואף שני דלקנים מלאים. שמחון העיד כי ראה את המערער ניצב על גג אחד הבתים ורוגם את אלה הנמצאים ברחוב. בהמשך פרץ שמחון עם שוטרים נוספים לאותו בית ועצר את המערער.

4.השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, היה ער לסתירות שנתגלו בעדותו של השוטר, ובין היתר, בשאלת החולצה שלבש המערער, ובשאלה מי כתב את הדו"ח עליו הוא (שמחון) חתם. חרף זאת, נתן בית המשפט אמון בעדות השוטר, ובלשונו (ראו עמ' 4 להכרעת הדין): "שמחון טעה, כאמור, במספר נקודות, אך כפי שציינתי, אין אלה סתירות הפוגמות בגרעין עדותו, והוא – זיהוי הנאשם". למסקנה זו הגיע בית המשפט לנוכח פרט עובדתי חשוב שאומת, היינו, שהמערער איטר יד-ימין. עובדה נוספת, חשובה לא פחות, היא שהמערער נמצא מסתתר בתוך ארון. כאמור, טען המערער כי בעת שנעצר היה במיטתו עם אשתו ובתו, ועל כן אך הגיוני היה שיזמן את אשתו לעדות כדי להפריך את גרסתו של שמחון. אולם, מטעמים השמורים עם המערער, הוא בחר שלא לעשות זאת, ונדמה כי אין צורך לומר עד כמה מכריע משקלו של מחדל זה.

5.הכרעתו של בית משפט קמא בעניינו של המערער היא הכרעה עובדתית, וכידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהכרעות מסוג זה. אכן, מדובר בהרשעה הנסמכת בעיקרה על עדותו של עד יחיד, אולם בית המשפט המחוזי היה ער לכך, כפי שהיה ער להוראתו של סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. על כן טרח השופט המלומד ונימק מדוע הוא סבור כי ניתן לקיים את ההרשעה בהתבסס על עדותו של שמחון, ולעניין זה הוא מנה את אותן שתי עובדות מהותיות בשמן כבר נקבנו: היותו של המערער איטר יד-ימין, ומציאתו כשהוא מסתתר בתוך ארון.

בנסיבות אלו אנו סבורים כי בהרשעת המערער לא נפל פגם, אדרבא, בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע על פי הראיות שבאו בפניו, כי המערער נטל חלק פעיל באותה התפרעות בסילואן. זאת ועוד, גם הרשעתו של המערער בעבירה של ניסיון לחבלה חמורה אינה שגויה. כאמור, התרשם בית המשפט המחוזי כי ההתפרעות לא היתה ספונטנית, אלא מאורגנת היטב על ידי מספר מתפרעים אשר פעלו בצוותא במטרה לפגוע באדם וברכוש. לא זו אף זו, מי שמיידה אבנים גדולות מגגו של בית לעבר הרחוב, חזקה עליו שהוא מתכוון להשיג את התוצאות הטבעיות הנובעות ממעשה זה. עם זאת, משלא הוכח קשר סיבתי בין יידוי האבנים על ידי המערער לנזק שנגרם לרכוש, נכון להעמיד את הרשעתו על "ניסיון" בלבד לבצע עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

6.התוצאה היא אפוא, כי למעט אותו תיקון בהרשעה בעבירה של גרימת נזק, נכון להותיר את הרשעת המערער על כנה, וכך בדעתנו לנהוג גם ביחס לעונש. בא-כוח המערער טען בפנינו, כי העונש המותנה שנגזר לשולחו הנו מכביד, הואיל והפעלתו תתאפשר בגין "כל עבירת פשע". לעניין זה נשיב, כי אפשר שבנסיבות אחרות היינו מתייחסים לטענה זו באהדה, אולם, משהתברר כי אין זו הפעם הראשונה שהמערער נוטל חלק בהתפרעות, וגם עונש מאסר מותנה קודם לא הרתיעו מלחזור לסורו – לא היה מנוס מגזירתו של מאסר מותנה בגין כל עבירת פשע, מתוך תקווה שהפעם ילמד המערער את לקחו.

הערעור נדחה.

המערער יתייצב לשאת בעונשו בבית המשפט המחוזי בירושלים, ביום י"ט בסיון תשס"ה (26.6.2005), עד לשעה 11.00. הערבויות שניתנו על ידי המערער תעמודנה בעינן עד ליום התייצבותו.