ע"פ 10228/06 סרגיי גריצינה נ. מדינת ישראל

1.המערער הורשע בבית משפט השלום בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. בית המשפט השית על המערער 12 חודשים לריצוי בפועל, וכן הפעיל מאסר מותנה של 8 חודשים, חלקו במצטבר וחלקו בחופף, כך שעל המערער לרצות מאסר של 18 חודשים. המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד גזר הדין. במסגרת הערעור הוא עתר לעיכוב ביצוע של עונש המאסר. הבקשה נדחתה ומכאן הערעור שבפניי.

2.בראשיתה של הכרעת הדין ציין בית משפט השלום כי המערער והמתלונן, שעבדו באותו מקום עבודה, תקפו האחד את השני. בסופו של דבר גבר המערער על המתלונן. בין היתר, נשברה לסתו של המתלונן; הוא אושפז בבית חולים ואף עבר ניתוח. הערכאה הדיונית לא הכריעה בשאלה מי תקף תחילה, האם המערער, או שמא המתלונן. התביעה טוענת כי בכל מקרה, עצם העובדה שנשברה לסתו של המתלונן מלמדת שהתנהגותו של המערער חרגה מגדר הגנה עצמית. יצוין כי עת שבית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, הוא קבע כי ערעורו של המערער יישמע תוך תקופה של 5 חודשים.

3.דעתי היא שבמקרה זה ראוי לעכב את ביצועו של עונש המאסר. תקופת המאסר הכוללת הינה 18 חודשים. מדובר בתקופה שניתן לכנותה כתקופת ביניים, לא ארוכה מצד אחד, אך גם לא קצרה מצד אחר. הנסיבות בהחלט מותירות שאלה, זאת שכן בהכרעת הדין לא נקבע מי היה התוקף הראשון. אין מקום להידרש בשלב זה לסוגיה של סיכויי הערעור. די לומר שאין עסקינן בערעור מופרך מיסודו. גם אם לוקחים בחשבון את הנתון של הפעלת המאסר המותנה, בעקבות הרשעה של אלימות במשפחה, נראה לי שבהתחשב בשאר הנתונים אין בכך כדי להכריע.

4.מששקלתי את השיקולים הרלוונטיים, הגעתי כאמור לכלל מסקנה שיש לעכב את ביצועו של המאסר, וזאת בתנאים עליהם הורה בית משפט השלום בהחלטתו מיום 17.9.06.