ע"פ 10230/02 אבי דביר נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

בתאריך 6.5.01 בשעות הבוקר, התקשר המערער לשוטר במשטרת-ישראל, התוודה בפניו כי הרג אדם ובהמשך הוביל את אנשי המשטרה לדירה בחולון שבה בוצע הפשע, שם אכן נתגלתה גופת המנוח.

המערער סיפר, כי הכיר את המנוח בנסיעה באוטובוס וכי ב-4.5.01 נפגש עמו בדירתו, ולאחר שהסכים המערער כי המנוח ייעסה את גופו תוך סירוב להסיר את מכנסיו, הבחין כי המנוח פשט את בגדיו ועושה בו מעשים מיניים. או-אז, תקף אותו המנוח, ניסה להיאבק עמו ואף סטר לו, אך המערער אחז בגרוגרתו של המנוח וחנק אותו למוות. המערער הוסיף וסיפר שלאחר דברים אלה הוא קשר את ידי המנוח בחוט חשמל, כרך את יתרת החוט סביב צווארו ואף ביים פריצה לביתו של המנוח, והעלים את טביעות אצבעותיו. בהמשך, נטל מדירת המנוח ניירות, שרף אותם, חזר לדירה ונטל ממנה 200 דולר ותקליטורים, הכניס את גופת המנוח לתוך ציפה ונסע לתל-אביב, שם הימר במכונות הימורים בכספו של המנוח. הוא אף חזר פעמיים נוספות לדירת המנוח, והסתיר את הגופה. או אז, חזר לביתו ולאחר שהניח תפילין והתפלל עלה על גג הבניין, הדליק נרות שנטל עמו והחליט לאבד עצמו לדעת על-ידי קפיצה מגג הבניין. אלא שכאמור, בסופו של דבר הסגיר עצמו למשטרה.

המערער הואשם תחילה בעבירה של רצח. ברם, לאחר שהסתבר, לנוכח חוות- דעת פסיכיאטרית, כי האיש סובל מהפרעות נפשיות, החליטה המדינה להמיר את האישום בעבירה של הריגה. בחוות-הדעת הפסיכיאטרית נקבע, כי אומנם בעת ביצוע העבירות לא היה המערער במצב פסיכוטי, הוא הבין את מעשיו וידע להבחין בין מותר לאסור, אך סובל הוא מהפרעות קשות באישיותו וכן מהפרעות נפשיות קשות הנובעות משימוש בסמים, ואפשר כי הפרעות אלה עוררו בו רגשות נקמה והשפיעו על יכולתו לשלוט באופן מלא על דחפיו. בחוות-הדעת הפסיכיאטרית צוין, כי המערער מסוכן הן לסובבים אותו והן לעצמו, בשל מחשבות אובדניות מהן הוא סובל, ואף הומלץ להחזיקו בבידוד ולטפל בו בטיפול תרופתי סימפטומתי.

למערער אף הרשעות קודמות בעבירות אלימות שנעברו על-ידיו בהיותו נער, והוא היה אף נתון במעצר במשך מספר חודשים בכלא תל-מונד.

בית-המשפט המחוזי, בהתחשבו בנסיבות המקרה וכן בעברו הפלילי ובמצבו הנפשי, גזר על המערער 19 שנות מאסר, מתוכן 17 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

בערעור המופנה כנגד חומרת העונש – בגדרו טען סניגורו, עורך-הדין מנחם רובינשטיין, כל אשר ניתן לטעון – הוטעם כי לנוכח חרטתו הכנה של המערער, שבאה לביטוי בכך שהסגיר את עצמו, וכן לנוכח הנסיבות שהובילו אותו לביצוע העבירה – המעשה המיני שביצע בו המנוח – וכן מצבו הנפשי הקשה, כפי שתואר בחוות-הדעת הפסיכיאטרית, לא היה מוצדק להטיל על המערער עונש המתקרב לעונש המרבי, אלא עונש מתון במידה רבה, שייתן ביטוי לנסיבות אלה.

לא נוכל לקבל טענות אלה.

נסיבות הפשע שביצע המערער מתקרבות בחומרתן לעבירה של רצח. על-פי תיאורו שלו, חנק למוות אדם שיכול היה אך בדחיפה קלה להודפו מעליו. אף חרטתו לא הייתה מיידית. שכן, כאמור, ניסה להסתיר את מעשיו ואף שלח ידיו ברכושו של המנוח.

אכן, המערער סובל מהפרעות נפשיות שיש בהן עילה להקל בעונשו במידה מסוימת, אך עם זאת, חוות-הדעת הפסיכיאטרית מצביעה על מסוכנותו הרבה. המערער, על-פי חוות-דעת זאת, הוא אדם המגיב באלימות קשה ומסכן לכן את הסובבים אותו.

העונש שגזר בית-המשפט הולם איפוא את הנסיבות ואין עילה להתערבותנו.

הערעור נדחה.