ע"פ 10257/02 מדינת ישראל נ. נביל תמימי

השופטת ד' דורנר:

המשיב, הנשוי לשתי נשים ואב ל-17 ילדים, נהג באלימות קשה כלפי נשותיו וארבעה מילדיו. זאת, שעה שעונש מאסר על-תנאי היה תלוי ועומד נגדו בגין אלימות שנהג בה כלפי אחת מנשותיו, ובשל כך ריצה עונש מאסר. המערער לא הודה בעבירות שיוחסו לו – תקיפת קטין על-ידי האחראי לו ותקיפה בנסיבות מחמירות – ונמצא אשם בעבירות אלה לאחר שמיעת ההליך.

בית-המשפט המחוזי, בגזר-דין מקיף, התייחס לנסיבות הקשות של המקרה, הסביר כי הנאשם מכור למשקאות חריפים ולשימוש בסמים, וכי לחובתו הרשעות בעבירות פליליות – בכללן, עבירות אלימות שבוצעו בעיקר כלפי בני-משפחתו. בית-המשפט אף ציין, כי על-פי חוות-דעת פסיכיאטרית, המערער סובל מקשיים נפשיים שמאופיינים בחוסר יכולת לנהל אורח חיים נורמטיבי. לאחר כל זאת, בית-המשפט גזר על המערער 34 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. כן הפעיל נגדו, באורח מצטבר, מאסר על-תנאי בן שמונה חודשים, שהוטל עליו בגין תקיפת אשתו.

המדינה מערערת על קולת העונש. עיקר בטענתה הוא, כי העונש איננו משקף את חומרת מעשיו, וכי המערער הוכיח בהתנהגותו כי הוא מסוכן לבני-משפחתו. במהלך הדיון ביקשנו לבחון אפשרות לטפל במערער טיפול משקם, אך שירות-המבחן מצא כי האיש אינו משתף פעולה, וכי אינו מוכן לקבל טיפול. ברי, כי ללא טיפול כזה, לא תפחת מסוכנותו.

העונש, כשלעצמו, אכן איננו הולם את סדרת העבירות אשר ביצע המשיב. אך במיוחד מתחשבים אנו בדחיית המערער הליכים שיקומיים שיכלו לסייע לו ולבני משפחתו, ואף להועיל לחברה. בנסיבות אלה, אין מנוס אלא להחמיר בעונשו של המשיב, בתקווה כי במהלך המאסר יתעשת, ויסכים לקבל טיפול.

אנו מקבלים איפוא את הערעור, ומעמידים את עונש המאסר בפועל, בגין העבירות בהן הורשע המשיב, על ארבע שנות מאסר. שאר מרכיבי גזר-הדין יישארו בעינם, לרבות ההוראה להפעלה באורח מצטבר של שמונה חודשי המאסר בפועל.