ע"פ 10421/09 ארז חבושה נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בע"פ 22604/12 (השופטת ח' כוחן) לדחות את בקשת המערער לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו בת"פ 1657/08 (השופטת ג' רביד).

המערער הורשע בידי בית משפט השלום בביצוע עבירות של חבלה במזיד ברכב, פריצה לרכב וגניבה מרכב לפי סעיפים 413ה, 413ו ו-413ד ל חוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן 'החוק') בהתאמה. בגינן של עבירות אלה נגזר על המערער עונש מאסר בפועל בן 10 עשרה חודשים וכן הופעלו נגדו שני מאסרים על תנאי, כך שהמערער ירצה סך הכול 22 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, נגזר על המערער עונש מאסר מותנה והוא חויב בקנס ובפיצוי המתלוננות בסך 2,000 ₪. הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט המחוזי (השופטת ח' כוחן) דחה את הבקשה וציין כי התרשם שבית משפט השלום שקל נכון בדחותו את המלצת שירות המבחן. עם הנימוקים לכך נמנו עברו של המערער, עונשי המאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו עובר לביצוע העבירה, העובדה שלא שיתף פעולה באופן מלא עם שירות המבחן ושבתקופה בה שהה במעצר בית נפתח נגדו תיק פלילי נוסף. בית המשפט המחוזי אף העריך ש"סיכויי הערעור, אם בכלל, נמוכים ביותר".

2.

בא כוחו של המערער טען בפניי כי מרשו "בדרך לשיקום מלא" ושתקופת המאסר עלולה להיות "הרסנית" להליך השיקום. הודגש כי המערער יושב מזה שנתיים במעצר בית. לשיטתו של בא כוח המערער, סיכויי הערעור אינם קלושים כי אם טובים. נטען כי גם אם לא תבוטל ההרשעה והערעור יידחה, קיימת אפשרות לאמץ את המלצות שירות המבחן ולגזור על המערער עבודות שירות בהיקף נרחב, ואז "ייווצר מצב אבסורדי שהעורר החל מאסר שכלל לא היה צריך לבצע". מהעבר האחר, אימצה באת כוח המשיבה את החלטת בית המשפט המחוזי ופסק דינו של בית משפט השלום. צוין כי המאסרים על תנאי הופעלו כראוי ושלא נשמעו טענות נגד "השלד" שעל בסיסו הורשע המערער.

3.

דין הבקשה להידחות. מסכים אני עם קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה על פני הדברים סיכויי הערעור אינם גבוהים. באשר להכרעת הדין, המערער הסתייג מראיה מסוימת שהתקבלה על ידי הערכאה המבררת, אך לא נתן תשובה לטענת באת כוח המשיבה לפיה ראיה זו הוגשה בהסכמה. מעבר לכך, הכרעת הדין בנויה על ממצאים עובדתיים הנובעים מהתרשמות ישירה מהעדים במשפט וכידוע אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא. באשר לגזר הדין, המערער סבור כי היה מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן. המלצת שירות המבחן כשמה כן היא. אין בכוחה לחייב את בית המשפט. יתרה מכך, עולה מהחומר כי המערער לא שיתף פעולה באופן מלא עם שירות המבחן ושבית המשפט שגזר את דינו של המערער נתן משקל לעברו הפלילי ולעובדה שביצע את העבירה כאשר תלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי. המערער אף הגדיל לבצע עבירה כאשר היה נתון בתנאי שחרור של מעצר בית. הסתייגותו של המערער מהפעלתם של עונשי המאסר על תנאי אינה משכנעת. התנאי התייחס לעבירות רכוש, למעט סעיף 413 לחוק. סעיף זה עניינו החזקת נכס חשוד והעונש המרבי העומד לצדו הוא 6 חודשי מאסר. לטענת הסנגור, המגבלה האמורה בדבר אי תחולת סעיף 413 לחוק חלה לגבי הסעיפים בהם הורשע המערער – 413ד, 413ה ו-413ו לחוק. ברם, סעיפים אלה אינם נופלים לגדר סעיף 413 לחוק, אלא מצויים בסימן נפרד בחוק העונשין – סימן ה"1: עבירות בקשר לרכב. סימן זה כולל את סעיפים 413א עד 413יג, ובהם מנויות עבירות פשע שעונש המאסר המרבי בגינן עשוי לעמוד על, למשל, 10 שנים (סעיף 413יא) ו-7 שנים (סעיף 413א). אין בסיס להניח שבית המשפט שהטיל את התנאי התכוון לעבירות בקשר לרכב, אלא כפי שכתוב – לסעיף 413 – ולסעיף זה בלבד. בל נשכח כי התוספת של סימן ה"1: עבירות בקשר לרכב הינה משנת התש"ן. לאמור, מאז חלפו שני עשורים. בית המשפט בקיא בהבדל בין הסעיפים והשוני בעונשים עשוי להסביר מדוע לא פעם ולא פעמיים נוהגים בתי המשפט להחריג את סעיף 413 מעבירות הרכוש לפי החוק, אך לא את סעיפים 413א-413יג לחוק.

4.

המסקנה העולה מהאמור היא כי דין הערעור להידחות. המערער יתייצב בתאריך 1.2.10 בשעה 10:00 במזכירות בית משפט השלום בתל אביב-יפו לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו. תנאי השחרור יעמדו בתוקפם עד למועד ההתייצבות שנקבע.