ע"פ 10469/05 סעיד פארס נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בתום שמיעת ראיות על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' אלרון) בעבירות של פציעה, חבלה בנסיבות מחמירות, נשיאה, הובלה והחזקת נשק ותחמושת שלא כדין, איום, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו והחזקת נכס החשוד כגנוב. על המבקש נגזר עונש של 48 חודשי מאסר, מתוכם 36 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, וכן בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהושת עליו עד הדיון בערעור, היא הבקשה שבפניי.

2.העבירות בהן הורשע המבקש מתייחסות לאירוע מיום 6.6.03, כאשר על-פי הכרעת הדין ירה המבקש מרכב חולף בצהרי היום במרכז הכפר סכנין מאקדח גנוב שהחזיק ברשותו. כתוצאה מהירי נפגע ונפצע ברגלו אדם אחר. כאשר נמלט המבקש מהמקום בוצע מרדף אחריו על-ידי שני אנשי משטרה. המבקש ירד מהרכב כשהאקדח בידו, והמשיך להימלט רגלית. המבקש לא ציית לקריאת השוטרים למרות שהזדהו בפניו כשוטרים והורו לו לעצור. המבקש דרך את אקדחו, שהיה ללא תחמושת, וכוונו לעבר אחד השוטרים.

3.המבקש הגיש ערעור מפורט על הרשעתו, ולטענת בא-כוחו סיכוייו טובים לזכות בערעורו. טענתו המרכזית בפניי היתה כי לא הובאה בפני בית המשפט המחוזי עדות על חדירת קליע או נתז לגוף המתלונן. לא הוכח, לטענתו, כי המתלונן סבל מפצע ירי, אלא רק אובחן כסובל מפצע נקודתי. לדעתו על התביעה היה להביא בפני בית המשפט המחוזי מומחה שיעיד שהפצע שנגרם למתלונן יכול היה להיגרם מהאקדח שבו נטען כי המבקש השתמש לצורך הירי. מעבר לכך, לטענתו המומחה שהובא מטעם המבקש העיד כי לא יתכן שהפצע שנגרם למתלונן הוא פצע ירי. הסניגור הפנה למספר פסקי דין בהם נקבע כי מחדל חקירתי יזקף לחובת התביעה שעה שנערך מאזן הראיות ונידונה השאלה האם עמדה התביעה בנטל ההוכחה שהוטל עליה (ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 25.5.94); ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(2) 466).

הסניגור הפנה גם לשני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, בהן זוכו הנאשמים במקרים דומים לדעתו (ת"פ (חיפה) 236/96; ת"פ (חיפה) 300/01).

לבסוף טען הסניגור כי נתוניו האישיים של המבקש מצדיקים עיכוב ביצוע העונש. מדובר באדם בעל עבר נקי מהרשעות, שלא היה עצור במהלך משפטו, לאחר ששוחרר על-ידי בית המשפט המחוזי בתנאים מכבידים. התנהגותו במהלך המשפט היתה ללא דופי. המשפט נמשך לאורך תקופה של שנתיים וחצי, וזאת, לטענת הסניגור, בעיקר בגלל דחיות מצד המדינה ובשל אילוצי בית המשפט. המבקש החל בלימודי חינוך והוראה, אשר נבצר ממנו להמשיכם בשל האירוע. לאור כל זאת, ביקש הסניגור כי המבקש ייישאר במעצר בית מלא עד שמשפטו ישמע.

4.באת-כוח המדינה טענה כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים. לטענתה, הערעור נסב בעיקרו על אופי הפציעה של המתלונן ועל אי הבאת ראיות פורנזיות על-ידי התביעה. בית המשפט המחוזי סמך על דברי המתלונן, ועל דברי עדי ראייה לאירוע, כמו גם חבריו של המבקש ששהו איתו ברכב. שבעה עדי ראייה לאירוע העידו על יריות מרכב נוסע. היא מציינת כי האירוע אירע בלב הכפר לאור היום. בית המשפט דחה את גרסת המבקש וקבע כי עדותו היתה רצופה סתירות. כמו כן קבע בית המשפט כי המתלונן נפגע כתוצאה מהירי אשר בוצע על-ידי הנאשם. על המבקש הוטל עונש חמור הכולל ריצוי מאסר בפועל לתקופה ארוכה של שלוש שנים ואין מקום להיעתר לבקשה.

5.אמות המידה לעיכוב ביצוע עונש מאסר נקבעו בפרשת שוורץ (ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769). החלטת בית המשפט בעניין עיכוב הביצוע הנה פרי איזונם של אינטרסים שונים. מן הצד האחד, ביצועו המיידי של גזר הדין עולה בקנה אחד עם האינטרסים העומדים בבסיסו של הדין הפלילי ואכיפתו. כך, ביצוע גזר הדין נתמך על ידי האינטרס הציבורי בהרחקת גורמים המסכנים את הפרטים בחברה ואשר פגעו בעבר ועלולים לפגוע שוב בגופם, בנפשם וברכושם של אחרים. כמו כן, ביצועו המיידי של גזר הדין מהווה נדבך חשוב בכל הנוגע לאכיפתו היעילה של הדין הפלילי (בש"פ 166/87 מדינת ישראל נ' עזראן , פ"ד מא(2) 808). מן הצד השני עומד אינטרס מובהק של המורשע בדין, כי ביצוע גזר הדין שהושת עליו יבוצע אך לאחר בירור הערעור בעניינו, במסגרתו עשוי בית המשפט לזכותו או להפחית באופן ניכר מהעונש שנגזר עליו.

במקרה דנן טענתו המרכזית של המבקש נוגעת לממצאים אובייקטיבים שאין בנסיבות העניין מניעה שערכאת הערעור תתערב לגביהם. עם זאת, ומבלי לקבוע לגופו של עניין, אני סבורה, לאחר בחינת החומר שהובא בפניי, כי לא יהיה בטענה זו כדי להשפיע על תוצאות הערעור . הכרעת דינו המנומקת והמפורטת של בית המשפט המחוזי סומכת את הרשעתו על עדויותיהם של המתלונן, חבריו של המבקש לרכב ועדי ראיה אשר נכחו באקראי בזירת האירוע. בית המשפט המחוזי התייחס גם לטענתו של המבקש באשר למחדלה של התביעה בהקשר זה ושיקלל אותה במסגרת האיזון שביצע. לדברי בית המשפט המחוזי, הוכח בפניו שהמתלונן נפגע כתוצאה מהירי אשר בוצע על-ידי המבקש "גם אם מדובר בפגיעה כתוצאה מנתז או ריקושט של הקליע או של אבן מהכביש" (עמ' 27 לפסק הדין). לפיכך, נראה כי הסיכוי שהעדרה של הראיה הפורנזית בעניין זה יטה את הכף לעבר זיכויו של המבקש היא נמוכה.

משהורשע הנאשם פוקעת חזקת החפות העומדת לו לכל אורך ההליך הפלילי נגדו. המבקש הורשע בשורה של עבירות חמורות הנושאות אופי עברייני מובהק ונגזר עליו עונש חמור של שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל. כאמור הכלל הוא שעונשו של אדם יבוצע מיד, ואילו החריג - עיכוב ביצועו. כמו כן לא מצאתי בנסיבותיו האישיות של המבקש הצדקה לעיכוב ביצוע העונש שנגזר עליו. המשיב היה משוחרר מזה זמן רב מאז ביצוע העבירות, ומשקבע בית המשפט בהכרעת דין מפורטת ומנומקת את אשמתו וגזר את דינו לעונש חמור, אני סבורה שבנסיבות המקרה גובר האינטרס שירצה עונשו כבר עתה ולא ידחה עד לאחר סיום הליך הערעור בעניינו.

המבקש יתייצב לריצוי מאסרו ביום ג' 15.11.05 בשעה 10:00 בבית המשפט המחוזי בחיפה במזכירות הפלילית. תנאי השחרור בערובה יוותרו על כנם עד מועד התייצבותו לריצוי עונשו.