ע"פ 10489/03 יוסף קשקוש נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 1.1.03, בשעות הלילה, אסף המערער ברכבו טרמפיסטית (להלן: "המתלוננת") שביקשה להגיע למעלות. במהלך הנסיעה סטה המערער לדרך כורכר צדדית, עצר את רכבו וניסה לכפות את עצמו על המתלוננת. כתב האישום מתאר מעשים קשים שהמערער ביצע בקורבנו, אולם במהלך הדיון בערכאה הראשונה הסכימה המשיבה שכוונתו של המערער לא היתה לקיים עם המתלוננת יחסי מין מלאים, אלא להחדיר את אצבעו לאיבר מינה. מאידך, כלל כתב האישום נתון אחר לחומרה, והכוונה לכך שכאשר הכתה המתלוננת את המערער בפניו בניסיון להיחלץ מאחיזתו, הוא נגח בפניה ובאפה, הפיל אותה על הרצפה, ובעט בה בכל חלקי גופה. לאחר כל אלה עלה המערער לרכבו, והותיר את המתלוננת בזירה כשהיא חבולה ופגועה.

המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום, ובעקבות כך הורשע בעבירות של ניסיון לאינוס ותקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירות לפי סעיף 345(א)(1) בשילוב עם סעיף 25 לחוק העונשין, וכן סעיף 380 של אותו חוק. בטרם גזר בית המשפט את העונש, הוא ביקש וקיבל תסקירים של שירות המבחן, ומשאלו הונחו בפניו התברר כי השירות לא מצא מקום לבוא בהמלצה טיפולית, ומעמדתו זו הוא לא שינה גם בתסקיר העדכני שהונח בפנינו. בסופו של יום גזר בית המשפט המחוזי למערער ארבע שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חייב את המערער לשלם למתלוננת פיצוי בסכום של 35,000 ₪.

כנגד עונש זה משיג בא-כוח המערער בפנינו, ולהשקפתו נכון היה להקל עם שולחו מכל אחד מהטעמים הבאים: גילו הצעיר של המערער ועברו הנקי; הודאתו בעובדות שהיתה מלווה בהבעת חרטה כנה, חסכה מהמתלוננת את עדותה בבית המשפט; מחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם ההגנה עולה כי מדובר בעבירה חד-פעמית שאין חשש כי המערער יחזור עליה בעתיד; משפחתו של המערער היא משפחה נורמטיבית אשר עתידה להירתם כדי לסייע לו בהליכי שיקומו מיד לאחר שיסיים לשאת בעונשו.

האזנו ברוב קשה לטענותיו של בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד ז' פלאח, אולם לא מצאנו מקום להתערבותנו בעונש. למעשיו של המערער נודעת חומרה מופלגת, באשר פגיעתם לא כוונה רק לגופה של הקורבן, אלא היו כרוכים בה גם פגיעה בנפשה ובכבודה כאדם. עד כמה קשים היו ייסוריה של המתלוננת בעת המעשה ולאחריו, מלמד תסקיר הקורבן בו עיינו וממנו עולה כי יחלפו עוד שנים רבות עד אשר תשתחרר המתלוננת מהצלקות אותן הותירו מעשיו של המערער בנפשה, אם בכלל. מנקודת השקפה זו לא מצאנו בעונש אשר הושת על המערער פן כלשהו של חומרה, והוא גם אינו סוטה מרמת הענישה המקובלת, ואת הדברים הללו אנו אומרים גם לנוכח העובדה שהרשעת המערער היתה בעבירת "ניסיון" בלבד ולא בעבירה המוגמרת. אם תוסיף לאלה את החבלות הקשות שגרם המערער לקורבנו, שוב אין מנוס מהמסקנה שהעונש שנגזר לו הנו הולם וראוי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.