ע"פ 1050/98 רחמים סיאמו נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת.פ. 8008/97) בעבירות של תקיפה, חבלה בכוונה מחמירה (בדקירות סכין) ואיומים, כמפורט בשני האישומים שבכתב האישום; ונדון בגינן לארבע שנים ותשעה חודשים מאסר לריצוי בפועל, ושנים עשר חודשים מאסר על תנאי.

כפי שמפורט בפסק הדין, העבירות שבהן הורשע המבקש משקפות התנהגות חמורה - העולה כדי התעללות פיסית ונפשית - בקרבנה, אשה שעמה קיים קשר רומנטי שעה שהוא עצמו היה נשוי לאחרת. החבלות נושא ההרשעה נגרמו לאשה, בין היתר, בראשה ובפניה; ומן התעודות הרפואיות שהוגשו במהלך הדיון מתברר, כי היא סובלת מתסמונת בתר חבלתית ובשנה האחרונה אושפזה, יותר מפעם אחת, במרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע.

בניגוד גמור למעשים החמורים העומדים בבסיס הרשעתו של המבקש, הצביעו מכרים ותיקים שלו על תיפקודו החיובי בקהילה כמי שמתנדב לעזרתם של שירותי הרווחה, מסייע לזולת ומשרת במשמר האזרחי; ואילו הממונה עליו במקום עבודתו תיאר את המבקש כאדם חברותי, שמילא את המוטל עליו כהלכה ושלחבריו לעבודה לא היו תלונות כלפיו.

גם ח"כ אדיסו מסאלה שנדרש לכך, תיאר את המבקש כ"אדם חיובי" הגון ו"בעל משמעת".

לצד עדויות האופי החיוביות, עמדה בפני בית המשפט העובדה כי מאז המקרה נושא האישום וההרשעה חלה התדרדרות קשה וחמורה במצב בריאותו של המבקש - הסובל מסוכרת לא מאוזנת - והוא היה ל"שבר כלי", שאינו יכול לבצע בעצמו את פעילות השיגרה היומית וזקוק לטיפול רפואי רצוף וצמוד.

התדרדרות חמורה זו במצב בריאותו של המבקש - המגובה בתעודות רפואיות ואשר ב"כ התביעה אינה חולקת עליה - הוצגה בבית המשפט המחוזי כמבטאת "עונש מידי שמיים", אשר מן הראוי לראות בו גורם המצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל. ברם, בית המשפט המחוזי סבר אחרת; והמבקש מערער כנגד פסק הדין ומבקש לעכב את תחילת ריצוי עונש המאסר עד למתן פסק הדין בערעורו.

עם הגשת כתב האישום נגדו, הורה בית המשפט המחוזי על החזקת המבקש במעצר עד תום ההליכים. ברם, לאחר כאחד עשר חודשי מעצר - בשלב שבין הכרעת הדין לבין גזר הדין - נעתר בית המשפט לבקשת המבקש ושחרר אותו בערובה בשל ההחמרה שחלה במצב בריאותו. לאחר קריאת גזר הדין, נתבקש בית המשפט המחוזי לעכב את תחילת ריצוי עונש המאסר, על מנת לברר אם בית הסוהר מוכן לקלוט את המבקש בהתחשב במצב בריאותו. לאחר בירורים, עוכב המועד לתחילת ריצוי עונש המאסר עד ליום 17.2.98; ואנכי הארכתי את העיכוב עד היום, לעריכת בירורים נוספים.

עם פתיחת הדיון הענייני בבקשה לעיכוב הביצוע, הוצג בפני מסמך שנערך על ידי ראש מחלקת הרפואה בשירות בתי הסוהר, בו מתואר מצב בריאותו של המבקש ומפורטות תוצאותיהן של בדיקות שעבר. בסיכום המצוי במסמך האמור נאמר, בין היתר: "בשלב זה זקוק להשלמת בירור אורטופדי ונוירוכירורגי. שירות בתי הסוהר יחד עם גורמי רפואה בקהילה מסוגלים להבטיח לו ברור זה וטיפול בהתאם להמלצות".

ב"כ של המבקש חזר וביקש שלא להכביד על שולחו ולאפשר לו לקיים את הבירורים הנוספים - ולקבל את הטיפולים הדרושים - שלא במסגרת של מאסר; כשהוא מדגיש את ההחמרה הזוחלת במצב בריאותו של המבקש, כמתחייב מן האמור במסמך הנ"ל.

עיינתי בחומר שהוצג בפני והגעתי לכלל מסקנה שאין בו כדי להצדיק את עיכוב הביצוע כמבוקש. הסיכום של ראש מחלקת הרפואה בשירות בתי הסוהר קובע בצורה חד משמעית כי שירות בתי הסוהר - בשיתוף עם גורמי הרפואה בקהילה - מסוגל להבטיח למבקש, הן את עריכת הבדיקות והבירורים הרפואיים הדרושים והן את מתן הטיפול הרפואי המתחייב ממחלתו.

אכן, עריכת הבדיקות והבירורים שלא במסגרת המאסר נוחה יותר למבקש. ברם, "נוחותו" של המבקש לבדה, אינה מצדיקה את עיכוב הביצוע.

הכלל הוא שאין לעכב תחילת ריצויו של עונש מאסר לריצוי בפועל, אלא במקרים נדירים ובנסיבות מיוחדות; והמקרה שבפני אינו בא בגידרם של אלה. גם הבדיקות וגם הטיפול הרפואי ינתנו למבקש במועדם; וההכבדה - לרבות אי הנוחות - הנעוצה בעצם ההימצאות בבית סוהר, אינה מיוחדת למבקש.

לא נעלם ממני, כמובן, כי המבקש שוחרר בערובה, לאחר שהייה בת אחד עשר חודשים במעצר, בשל מצב בריאותו. ברם, השיקול המרכזי שעמד אז בבסיס החלטתו של בית המשפט היה נעוץ בהעדר "מסוכנות" מצידו של המבקש; ושיקול זה אינו יכול לסייע בידו כיום.

עם זאת, על מנת שלא לפגוע בסידורים שכבר נקבעו לקיומן של בדיקות רפואיות, הנני מאריך את עיכוב הביצוע למשך עשרה ימים באותם תנאים שבהם עוכב הביצוע עד היום; והמבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום שני, 9 מרץ 1998, במר"ש , בכלא רמלה.