ע"פ 10501/05 מוחמד אידריס נ. מדינת ישראל

1.המערער הואשם בבית המשפט המחוזי בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, היזק בדון וגנבת רכב. הוא הואשם בכך שגנב משאית ענק עם משאבת בטון תוך חבלה במערכת ההצתה ובחוטי החשמל. בעקבות התראה שהתקבלה מחברת איתוראן הוזעקו לאזור מספר ניידות משטרה וכוחות מג"ב שאתרו את המשאית והחלו במרדף אחריה, תוך הפעלת אורות כחולים וצפירות. בשלב מסויים המערער עצר את המשאית, הניידת שדלקה אחריו נעצרה והשוטרים יצאו לכיוון המשאית כדי לעוצרו. המערער שהבחין בשוטרים החל לסוע לאחור, נעצר במרחק קטן מהניידת והמשיך לסוע לפנים. שוב התחדש המרדף ואחרי מרחק מסויים נחסמה דרכה של המשאית על ידי ג'יפ.

2.המערער המשיך בנסיעה כשהוא מתנגש בג'יפ, גרר אותו מספר מטרים עד שהג'יפ נדחף מעלה. המערער המשיך בנסיעה, השוטרים דלקו אחריו, הוא עצר את המשאית ונעצר.

3.בית המשפט המחוזי (כב' השופטת אורית אפעל גבאי) סקר בהרחבה את עדויות השוטרים וקיבל אותן על אף סתירות חסרות משמעות. גרסתו של המערער בעדותו היתה כי בעיצומה של הליכים ספורטיבית במקום הוא ראה משאית מבצעת סיבוב, מישהו ברח מדלת ימין והשאיר את המשאית בנסיעה. לטענת המערער הוא קפץ על המשאית, משך את בלם היד, ראה שוטר מכוון אליו רובה ואומר לו לעצור, והוא אכן עצר.

4.בערעור לפנינו לא כפרה באת כוחו של המערער בפנינו – עורכת הדין ברקו בקווים הכלליים של האירוע כפי שתוארו בהכרעת הדין ולא בקשה לשכנעו בגרסה הפנטסטית של המערער. טענתה המרכזית היתה שיש לזכות המערער מן העבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה בה הורשע, משום שלא התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש לעבירה זו.

5.לא מצאנו ממש בטענה. זהו נסיון ל"מקצה שיפורים" בעניין הגרסה הדמיונית שנדחתה כלל. אדם אינו יכול לטעון עובדות באופן חלופי. מכל מקום הערכאה הראשונה קבעה ממצאים שבעובדה בעניין כוונתו של המערער. ממצא זה נקבע על יסוד דברי עדים שתארו את אופן הנסיעה "כדהירה". בממצא זה אין שום סיבה להתערב. על כן דוחים אנו את הערעור על ההרשעה.

6.אשר לגזר הדין, הנאשם אמנם צעיר בימים (יליד 1973) ולא ריצה עד כה מאסר בפועל אולם עונש מאסר בפועל למשך 4.5 שנים כפי שקבעה הערכאה הראשונה הוא עונש הולם בנסיבותיו של עניין זה. המדובר בשילוב של עבירות, בשימוש פרוע ומסוכן במשאית אותה גנב המערער.

7. הערעור נדחה.