ע"פ 10502/08 פאדי מוחסן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בעבירות שוד ואיומים, לפי סעיפים 192 ו-402(א) לחוק העונשין. בעקבות כך נדון המערער ל-45 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר מותנה בן 12 חודשים שעמד נגדו, חלקו במצטבר וחלקו בחופף, כך שתקופת המאסר הכוללת עומדת על 50 חודשים.

בכתב אישום, מתוקן בעובדותיו הודה המערער נטען, כי בתאריך 4.11.07, בשעת לילה מאוחרת, הוא פגש שני קטינים בני 15 ו-17 שלא היו מוכרים לו עד אז. הוא שוחח עמם, ובשלב כלשהו דרש למסור לו טלפון סולולארי בו החזיק אחד מהם, וכן לרוקן את תכולת כיסיהם. בסופו של אותו מפגש הסתלק המערער מהמקום כשהוא נוטל עמו את הטלפון, וכן סכום של 210 ש"ח אותו גנב מקורבנותיו. בטרם עזב את הזירה איים המערער על הקטינים לבל יתלוננו נגדו, ועל כך הוא חזר בשיחת טלפון עם אחד הקטינים, במהלכה הביע נכונות להשיב את הטלפון הסלולארי אותו גנב תמורת 100 דולר.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד העונש. נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות של המערער – מכור לסמים, שנדחק לשולי החברה מאחר ונדחה על ידי משפחתו. כן נטען, כי לא ניתן משקל להודאת המערער והחרטה שהביע, ובכלל, סבור המערער כי בעונש אותו גזר סטה בית המשפט המחוזי מרמת הענישה הנוהגת.

בכל אלה לא מצאנו ממש. זו אינה מעורבותו הראשונה של המערער בפלילים, ומתסקיר המבחן עולה כי מדובר באדם בעל אישיות עבריינית שמתקשה לשנות את אורחותיו, ואינו מושפע מההליכים שננקטו נגדו בעבר. גם את הצהרתו לפיה הוא מבקש להיגמל משימוש בסמים, הגדיר השרות כ"מוטיבציה הצהרתית" בלבד שמקורה באימת הדין. כאמור, אין זו הרשעתו הראשונה של המערער, ובעבר הורשע מספר פעמים ואף נשא בעונשי מאסר ממושכים. כל אלה לא הרתיעו אותו מלחזור לסורו, כפי שגם מאסר על-תנאי משמעותי שעמד נגדו, לא השיג תוצאה זו. בנסיבות אלו, ואף שתקופת המאסר שהושתה על המערער אינה קצרה, לא מצאנו כי הערכאה קמא החמירה עמו מעבר למתחייב, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.