ע"פ 10513/08 אברהים בדואי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירות הריגה, נהיגת רכב בשכרות ונהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלה של ממש, עבירות לפי סעיף 298 לחוק העונשין, וסעיפים 62(3), 39א, 62(2) ו-38 לפקודת התעבורה.

העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה היו אלו: בתאריך 15.6.07, סמוך לחצות, נהג המערער ברכב פרטי מסוג הונדה בנתיבי איילון, בנתיב השמאלי, מצפון לדרום, ואותה שעה הוא היה נתון תחת השפעה של משקאות משכרים. לפני המערער, בכיוון נסיעתו, נסעו שני רכבים אחרים – הראשון מסוג סוזוקי שהיה נהוג על ידי עזרא שאול ז"ל (להלן: המנוח), ועמו היו שניים מחבריו – אביעד חיימוב ודורון גולדמן-באום; השני, רכב מסוג פורד שנסע לפני הסוזוקי ובו נהג מיכאל ארליכמן.

כ- 150 מ'

לאחר מחלף וולפסון, ותוך שהוא נוהג במהירות מופרזת, פגע המערער עם חזית רכבו בחלקו האחורי של הסוזוקי, שנהדפה תוך שהיא מסתובבת בניגוד לכיוון נסיעתה, ופוגעת במעקה בטון בשולי הדרך מימין. לאחר מכן פגע רכבו של המערער ברכב הפורד עד ששניהם נעצרו. תוצאתה של אותה תאונה היתה קשה – עזרא שאול הובהל פצוע לבית חולים ושם נקבע מותו. שני הנוסעים שהיו עמו - אביעד ודורון, נפצעו קשה ונדרשה להם תקופת החלמה ממושכת.

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי מנתה המשיבה את עיקרי רשלנותו של המערער: נהג ברכבו כשהוא שיכור; לא שם לב לדרך שלפניו; נהג בקלות ראש ובחוסר זהירות; ולבסוף, הוא נהג במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך.

כאמור, הודה המערער בכל העובדות האמורות, ולאחר שהורשע דן אותו בית המשפט המחוזי לשלוש וחצי שנות מאסר, שמונה עשר חודשים מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך חמש עשרה שנים.

בערעור שבפנינו משיג המערער על חומרת העונש. נטען, כי עקב משבר במשפחתו שהביא לפירוד בין הוריו, הוא מצא נוחם בטיפה המרה, אולם בינתיים נגמל מכך. עוד נטען, כי מדובר בנאשם צעיר, שעברו התעבורתי אינו מכביד, ולכליאתו עלולות להיות השלכות קשות. כמו כן, הופנינו להודאת המערער בעובדות, חרטתו והצורך לנהוג במידת רחמים גם במי שנכשל בעבירות מסוג זה.

אין בידנו להיעתר לערעור.

מזה שנים רבות מלווה את חיינו מציאות קשה, שמקורה בתאונות הדרכים אשר תובעות, כעניין של כמעט יום ביומו, קורבנות בחיי אדם. למציאות זו תורמים נהגים רשלנים תרומה מכרעת. בתי המשפט כמו רשויות אחרות התריעו ושבו והתריעו מפני נהיגה במצב של שכרות, אולם נראה כי רבים מתקשים לעכל מסר זה. אדם שיכור ערנותו נפגעת, דרך נהיגתו בלתי נשלטת, ותגובתו לנעשה בכביש – איטית. עובדות אלו שאמורות להיות נהירות לכל בר בי רב, אינן מונעות מנהגים, ובתוכם צעירים רבים, לעלות לרכב ולנהוג בדרכים כשהם בגילופין. משהתרעות בתי המשפט לא הועילו, היה צורך להחמיר בענישה בתקווה שאולי בכך יהיה ניתן להשיג את הרתעת הרבים.

במקרה שבפנינו נסעו המנוח וחבריו לתומם, ומבלי שחטאו ברשלנות כלשהי, מצאו את עצמם נהדפים מנתיב נסיעתם, ורכבם נחבט במעקה בטון. לתוצאה קשה זו גרם המערער בדרך נהיגה מופקרת, ואת מחיר רשלנותו שילם אדם צעיר בחייו, בעוד ששני חבריו נאלצים להתמודד עם ייסורי ההחלמה והמציאות הקשה שנכפתה עליהם בחטף. נוכח כל אלה, אין בעונש שהושת על המערער חומרה כלשהי, וממסקנה זו לא ראינו לשנות גם נוכח הטיעונים בערעור. אדרבא, יהא עונשו של המערער לנגד עיניהם של נהגים אחרים, כדי שלכל יהיה נהיר כי מי שמחליט לנהוג בהיותו שיכור, עלול למצוא את עצמו משלם את המחיר באובדן חירותו לתקופה ממושכת.

הערעור נדחה.