ע"פ 10517/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער, בעקבות הודאתו בעובדותיו של כתב האישום שהוגש נגדו, בעבירות של הריגה וחבלה חמורה, לפי סעיפים 298 ו-333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עיון בכתב האישום המתוקן מלמד, כי באחד מימיו של חודש ספטמבר 2004, פרצה בעיר רהט קטטה המונית בין שני פלגים של אותה משפחה. המערער, שראה מביתו את הקטטה, עלה על משאית אף שלא היה מורשה לנהיגה, ונסע במהירות לעבר המתקוטטים, מתוך כוונה להפחיד אותם ולהבריחם. במהלך אותה נסיעה נורו מספר יריות לכיוון המשאית, ושלוש קליעים אף פגעו בה. בעקבות כך סטה המערער ועלה על המדרכה שם עמדו אנשים מן הפלג היריב ופגע בהם. כתוצאה מכך נגרם מותם של ארבעה אנשים, וששה נוספים נפצעו קשה. בכתב האישום נטען, כי מקור חטאו של המערער היה בכך שהחליט להשתמש במשאית "ככלי להכריע את הכף בקטטה", ושהוא עושה זאת באופן פזיז ומסוכן.

בעקבות הרשעתו, נדון המערער ל-20 שנות מאסר, וכנגד עונש זה מופנה הערעור. נטען, כי הואיל והיה מקובל על הכל כי חרף ריבוי הנפגעים, מדובר במעשה אחד, בחר בית המשפט המחוזי לגזור את העונש המרבי מבלי שנסיבותיו האישיות של המערער, הודאתו, חרטתו וגילו הצעיר זכו למשקל כלשהו. כן נטען, כי האירוע עליו נקרא לתת את הדין קטע את רצף חייו של המערער, וגם כוונתו להינשא ולהקים משפחה סוכלה. לבסוף, נטען כי במהלך האלימות שהתרחשה אותו יום, נשרפו בתיהם של אבי המערער ואחיו, ואלה נאלצו לגלות ממקום מושבם מחשש לנקמה.

להשקפתנו, צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אירוע זה בו מצאו ארבעה אנשים את מותם ורבים נוספים נפצעו, אין להגדירו כ"תאונת דרכים". המערער החליט לעשות שימוש במשאית כדי להרתיע את אלה שהשתתפו בקטטה ההמונית, ומעשה זה אתה יודע כיצד הוא מתחיל, אולם קשה מאד לדעת כיצד יסתיים. המערער, מכח הודאתו בעובדות, היה מודע לכך שנהיגתו עלולה לגרום לתוצאה קטלנית, וחרף זאת לא נמנע ממנה, אף כי צריך להניח לטובתו כי קיווה שתוצאה זו תימנע. אכן, מדובר במעשה עבירה אחד ולא ברצף של מעשים, אולם בסופו של מעשה זה קופד פתיל חייהם של רבים, וחייהם של אחרים השתנו ללא הכר הואיל ואת מוראותיו של אותו יום הם ישאו בלבם עוד שנים רבות.

בנסיבות אלו לא סברנו כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.