ע"פ 1052/98 ריאד ראשיד נ. מדינת ישראל

בשל גרימת תאונת דרכים קטלנית הורשע המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. בגין ההרשעה, נגזרו עליו ארבע שנות מאסר, מהן שנה וחצי מאסר בפועל ויתרת התקופה מאסר על תנאי וכן נפסל מהחזקת ומקבלת רישיון נהיגה למשך חמש עשרה שנים.

בערעור כנגד ההרשעה טוען הסניגור כי במשפטו של המערער לא הונחה תשתית מספקת לקיומו של היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה. מן העובדות נובע כי המערער נהג מכונית פרטית בכפר ערערה, במהירות העולה על 92 קמ"ש. המנוח, ילד כבן שנתיים וחצי, חצה את הכביש בריצה לפני חזית מכוניתו. המערער הפעיל את בלמי המכונית אך לא הצליח למנוע את הפגיעה הקטלנית במנוח. הסניגור אינו חולק כי בנסיבות הללו יש משום התנהגות רשלנית ולפיכך הוא מציע שנמיר את הרשעתו של המערער מעבירת הריגה לעבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין.

מקובל עלינו כי לביסוס הרשעה בעבירה של הריגה מוטל על התביעה להוכיח קיום מחשבה פלילית ברמה של פזיזות לפחות. במקרה דנן איננו צריכים להידרש לשאלה אם די במהירות הנסיעה המופרזת, העולה כדי כפליים מן המהירות המירבית המותרת במקום האירוע, כדי לקבוע שהמערער נהג בפזיזות. זאת משום שבאימרתו בשלב החקירה אמר המערער כלהלן: "אני מבקש לציין שבמיגזר הערבי כל הזמן הילדים רצים לכביש ואין אחריות של ההורים". בצדק ציין השופט המלומד כי בדברים הללו יש משום הודאה מצד המערער כי היה ער לסכנה הקרובה של התפרצות ילדים לכביש ומכאן שהתקיים בו יסוד המודעות.

הערעור מופנה גם כנגד חומרת העונש. לא מצאנו להתערב בעונש המאסר הנראה לנו הולם את הנסיבות ואף אינו חורג מנורמת הענישה המקובלת. עם זאת נראה לנו, שבהשתת עונש של פסילת רישון נהיגה לתקופה של 15 שנים הכביד בית המשפט קמא את ידו עם המערער קצת למעלה מן המידה.

אשר על כן אנו דוחים את הערעור כנגד הכרעת הדין ומקבלים בחלקו את הערעור כנגד גזר הדין. פסילתו של המערער להחזקת וקבלת רשיון נהיגה תעמוד על 10 שנים שמנינן מיום שחרורו מן המאסר שעליו לרצות בפרשה זו. עונש המאסר שנגזר על המערער יעמוד בעינו.