ע"פ 10536/07 מדינת ישראל נ. פלוני

השופט א' א' לוי:

המשיב, תושב קרית-שמונה ויליד שנת 1979, שהה במהלך מלחמת לבנון השנייה עם משפחתו בכפר הנוער "מאיר שפיה", ובאותו מקום שוכנו משפחות נוספות מצפון הארץ. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי במהלך שהותו בכפר ביצע המשיב מעשים מגונים בגופם של שלושה קטינים. קורבנו הראשון היה בן 6 שנים בלבד, ובעת שהשתתף בביקור בלול וברפת שבכפר, אחז בו המשיב, הוריד לו את מכנסיו ומישש את איבר מינו. על מעשה דומה חזר המשיב בעת שהקטין התרחץ בבריכה. הקורבן השני היה בן 12, וגם הפעם באמתלא של משחקים בבריכה, מישש המשיב את איבר מינו של הקטין, וחזר ועשה זאת מספר פעמים עד שהקטין סטר לו על פניו. הקורבן השלישי היתה ילדה בת 11, וגם בה ביצע המשיב, במספר הזדמנויות, מעשים מגונים – ליטף את חזה, נישק אותה על לחייה ונגע באיבר מינה. המשיב הודה בעובדות המפלילות אשר יוחסו לו, ובעקבות כך הורשע במעשים מגונים, עבירות לפי סעיף 348(ב), ובנסיבות המנויות בסעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לבית המשפט המחוזי הוגשו ממצאיהן של בדיקות פסיכיאטריות שנערכו למשיב, וכן דו"ח של ועדת אבחון. מאלה עולה, כי מדובר במי שאובחן בילדותו כסובל מהפרעה דיסלקטית, ולוקה במאפייני אישיות אורגניים, המתבטאים גם בקושי בשליטה על דחפים, ובשנים האחרונות גם בתוקפנות מינית כלפי ילדים. עוד נמצא, כי המשיב חטא ככל הנראה בעבר במעשים דומים אשר לא הגיעו לידיעתם של רשויות החקירה, ואפשר שהיה זה כתוצאה מהיות שיפוטו תקין, ועל כן נמנע מלבצע עבירות כאשר חש שהוא עלול להיתפס. נוכח כל אלה שוב לא נותר ספק כי מהמשיב נשקפת סכנה, והשקפה זו היתה גם נחלתו של שרות המבחן. בנוסף לאלה נתן בית המשפט המחוזי את דעתו לנזק שהיה כרוך במעשיו של המשיב לקטינים, ועל כן הורה בסופו של יום על כליאתו למשך שלוש שנים, וכן גזר לו מאסר על-תנאי, וחייבו לפצות את שלושת קורבנותיו בסכום של 4000 ש"ח כל אחד.

בערעור שבפנינו מלינה המדינה על קולת העונש. נטען, כי ראוי היה לשים דגש על כך שמדובר בקורבנות קטינים, אשר נמלטו מאימת המלחמה ומצאו את עצמם נפגעים מסטייתו של המשיב. כן נטען, כי אין מדובר בכישלון חד-פעמי, אלא במעשים חוזרים אותם ביצע מי שלוקה בסטייה זמן ממושך מבלי שטרח לחפש לעצמו מזור. על כל אלה הגיבה באת-כוחו המלומדת של המשיב, עו"ד ת' אולמן, באומרה כי עניין לנו עם אדם שיכולותיו המנטאליות מוגבלות ביותר, שהודה כי חטא ומשווע לטיפול בסטייתו, דבר שנמנע ממנו עד היום. לעניין זה נוסיף, כי שרות המבחן התייחס לעניין הטיפול בתסקירו, בו נאמר כי עד כה סרב המשיב לקבל טיפול הורמונלי, אולם לאחרונה הביע עמדה שונה עליה חזר גם בדבריו בפנינו.

ערעור זה בדין יסודו. המשיב, שגילו כפול ומעלה מגילם של קורבנותיו, תקף קטינים אשר נמלטו לאותו כפר חינוכי מאימת המלחמה, ועד מהרה מצאו את עצמם מותקפים על ידי פדופיל שהיה מודע לסטייתו שנים רבות, מבלי שטרח לפנות לקבל טיפול אשר היה עשוי להפחית את הסכנה, וממילא את הנזק, הנשקפים ממנו. כתוצאה מכך נגרם נזק קשה לילדים אותם תקף, ואופייני לכך הוא מצבה של הקטינה בה עוסק האישום השלישי, כפי שתואר בעדותה של אמה. על התנהגות מופקרת מסוג זה, אשר חזרה ונשנתה, נכון היה להגיב בחומרה יתרה, הן כדי לגמול למשיב על רוע מעלליו, והן כדי להרתיע את הרבים. משהדבר לא נעשה על ידי הערכאה הראשונה, החלטנו לקבל את הערעור תוך שאנו שמים לנגד עינינו את ההלכה לפיה אין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם נאשמים. לפיכך, אנו מעמידים את תקופת המאסר בפועל בה ישא המשיב על 4 שנים, בעוד שיתר חלקי גזר דינו של בית משפט קמא, יעמדו בעינם.

אנו ממליצים בפני שלטונות שב"ס לשלב את המשיב, ככל שירצה בכך, בתהליך טיפולי שיהיה בו כדי לסייע לו לרסן את דחפיו, הואיל ונראה כי זהו תנאי מוקדם לכך שהוא יצליח לשקם את חייו לאחר שחרורו.