ע"פ 10564/03 שלאעטה עותמאן נ. מדינת ישראל

העורר הוא מנהלה של חברה, עמה הובא לדין באשמת ביצוען של עבירות לפי חוק מס ערך מוסף. נטען, כי החברה והעורר דיווחו לשלטונות המס בשנים 1996-7 על אפס הכנסות, בעוד שבפועל הגיעו לידיהם תקבולים בסכום של כ-1.3 מיליון ₪, תמורת עבודות שביצעו עבור לקוחותיהם.

העורר כפר במהלך הדיון בפני בית משפט השלום בעובדות שיוחסו לו, אולם בית המשפט החליט להרשיעו לנוכח הראיות שהניחה בפניו המשיבה, ואשר כללו גם הודאות שנרשמו מפיו בעת חקירתו על ידי שלטונות המס. בעקבות כך גזר בית המשפט לעורר 4 שנות מאסר וקנס בסך 100,000 ₪.

על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובו מלין העורר על כך שלא זכה ביומו בערכאה הראשונה, הואיל והשופט התייחס אליו בעויינות, וגם סנגוריו לא ביצעו את מלאכתם נאמנה. בד בבד עם הגשת הערעור, עתר העורר לדחיית ביצוע העונש, אולם בית המשפט המחוזי דחה אותו, ומכאן הערר שבפני.

עיינתי בהכרעת דינו של בית משפט השלום, בנימוקי הערעור, ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, והוספתי והאזנתי לטיעוני בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד י' עאמר, אך לא מצאתי מקום להתערבותי. הכרעת הדין נראית על פני הדברים מבוססת היטב, וגם העונש שהושת על העורר, אף שאינו קל, לכאורה מתחייב הוא מחומרתן של העבירות. בנסיבות אלו לא הוכחה עילה לדחיית ביצועו של העונש, וכל שנותר לעשות הוא לקבוע את הערעור לשמיעה במועד קרוב. כך נהג בית המשפט המחוזי, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.